שוקו-שוקו, מטרה וקופיקו

בין בריסביין לסידני וקצת אחריה, הרפתקאות חדשות באוטוגלידה החדש שלנו

וואו כמה זמן לא רשמתי. לא ברור למה. האמת המון השתנה. מכרנו את הג'יפ ואפילו הצלחנו למכור את האוהל, ועברנו דירה. אנחנו חיים עכשיו במשהו שהאוסטרלים קוראים לו קמפרוואן, ולמעשה זה סוג של מיניבוס הסעות שיצרו לו מעין קומה שניה ושיפצרו אותו לכדי מגורים. בתוך הרכב של המוביל הדרומי צביקה - שזה אנחנו - יש מטבח עם 2 להבות גז, מקרר קטן, כיור עם ברז של ממש, ארונות וכל מיני מקומות אחסון, ומיטה למעלה די פיצית עם תקרה נמוכה אקסטרה. למטה איפה שהמושבים של הילדים ביום, זו המיטה שלנו שמורכבת מדי ערב מלא פחות מ-9 כריות שונות שחוברו להן יחדיו. קומפקטי זה מחמאה, צפוף מאד מתאר את המצב בכנות רבה יותר. ויחד עם זה – בהרבה מאד מובנים חיינו שודרגו פלאים. לא עוד מזרנים מתנפחים, לא עוד הקמה ופירוק של האוהל בגשם, ברוח או בשמש הלוהטת. מגיעים למקום ויש הכל ברגע. אבל אם אייל שם את הסנדלים שלו במרחב שנותר אחרי שפותחים את המיטות אז אין טיפת מקום לדרוך בו על הרצפה. זה כל גודל החלל שנותר בין המיטה, הדלת והסולם. אין מצב לשניים לעמוד במטבח לאורך זמן. אם מישהו עובד במטבח צריך כל הזמן לבקש שיזוז אם רוצים משהו מאחד המקומות – פשוט כי אדם אחד תופס את כל השטח הפנוי. פצפון! זה חתיכת אתגר לסבלנות, להכלה, לספייס האישי שמוקטן למינימום. והבלגן שנוצר בשניה. באמת שלא קל. אבל – אחרי כמה חודשים באוהל אנחנו מחושלים היטב וחוץ ממריבה על ספייס עם תירוץ זה או אחר מדי פעם – אנחנו פיקס. יש לנו ביתן על גלגלים סטייל הדלעת המופלאה (ספר מעולה, תחפשו בספריה אם לא מכירים), מגיעים איתו לכל מקום, מי יודע, אולי אפילו נתחיל לעופף איתו מתישהו. או לפחות נפתח איתו פוד-טראק פה באוסטרליה. תכלס אוטו גלידה גם הולך.

אני מנסה להוליך את הזיכרון אחורה. 3 שבועות או יותר מאז שכתבתי ואני מרגישה שצריך את חפירה מאסיבי כדי לחפור עד שם. גורם לי לחשוב כמה מזל שיש את הבלוג הזה – גם כדי לשמור הכל, וגם כדי לגרום לי להתבונן שוב.

אחרי שהג'יפ נמכר ירדנו דרומה לעיר הבאה שהיא סהכ שעה מבריסביין – שמה גולד קוסט. שם מבלבל, נשמע שזה אזור, אבל לא. זו עיר עם גורדי שחקים ליד הים, אינסוף לונה פארקים גרנדיוזיים, פארקי מים, ומליוניך אטרקציות ילדים – שלא נדע מצרות, אילת על ספידים. המשפט של גיסתי שמשעשע ומלווה אותנו הוא – "הם צריכים גם דברים של ילדים". אז ריחמנו עליהם והלכנו לשניים מהפארקים – האחד פארק מים מושקע ומוצלח מאד (לחובבי הז'אנר – wet ‘n wild) והשני פארק רכבות הרים מטורף (Movie world) שהיה מדהים ונהניתי לאללה. מודה.

נו באמת, למי יש זמן לצלם בתוך הפארק

הילדים היו מאושרים ומאוכזבים, מלאי התלהבות ומותשים – הכל בו"ז. אלה מקומות שלא באמת קל בהם. אתה מסתכל על הילדים והם מאושרים מהרכבת ומאוכזבים מזו שלא הותר להם לעלות עליה, מותשים מהתור ומלאי אנרגיה בשניה שעולים למתקן, רוצים עוד ועוד. זה הכל בנוי ככה שתהיה בתצורת 'מאד מאד' לכל הרגשות שאתה חווה שם. מזל שבאוסטרליה כמו באוסטרליה – הכל נסגר ב-5, ואימרו אמן.

ביום האחרון של הפארקים בגולד קוסט המזג החל להשתנות – השמים התקדרו והחל גשם. אפילו שהדרמנו ל-tweed head - אזור שקרוב לביירון ביי כדי לטייל קצת באזור, הגשם לא ממש עצר, והמשיך די רצוף כמה ימים. כמה טוב שיש לנו קירות שאינם מבד ורצפה מורמת על גלגלים. אבל בכ"ז לבלות כמה ימים די סגורים בקרוואן כי לאן יש ללכת ככה – מאתגר. שיחקנו, וקראנו, ועשינו כל מיני יצירות עם מקלות ארטיק (רפסודות ואפילו קתפולטה שיורה מעולה), תירגלנו קצת אנגלית פה ושם. אייל טיפס על הקירות, לי דווקא היה די נחמד ככה לשחק בבית קצת.

לצהריים הלכנו לאכול בעיירה חמודה באזור ומצאנו מסעדה ישראלית עם חומוס ופלאפל ולא האמנתי כמה חגגנו על זה כולנו. את הפיתות הם מגישים בחצאים ומגיעה פיתה אחת לכל מנה חומוס. משעשעים החבר'ה. לידינו ישבו זוג אוסטרלים, חתכו פלאפל בסכין ומזלג וטבלו אותו בחומוס כאילו הם אוכלים קציצה ברוטב. ככה זה כשאוכלים פלאפל רחוק מדי מהמקור, אבל העיקר שהיה טעים נורא. חומוס זה צורך לא מוסבר לפעמים.

העיירה הבאה אליה היו פנינו מועדות היתה ביירון ביי. עיירה חמודה לחוף ים עם גלים שנחשבים גן עדן לגולשים. מן עיר כזו שאנשים מסתובבבים בה עם בגד ים וגלשן. הרבה אוירה עם חבר'ה שמנגנים על הדשא בכל מקום, חנויות יפות והמוני אנשים שממלאים את בתי הקפה ושלל המסעדות ברחובות הראשיים שפניהם אל הים. אפילו כמעט חשבנו ללמוד גלישה אבל אז התעשתנו. חליכ... זה לא שבאמת אמשיך לעשות את זה אחרי השיעור יגמר, וגם המי מלח האלה בפה כל הזמן בטח, מה עשיתי רע. תנו לי ווסת ובלון חמצן ואני צוללת למטה לאיפה שבאמת מעניין בים.

כמעט שכחתי בין כל הזכרונות על הצלילות את הטיול המיתולוגי שעשינו ליד ביירון. אחרי כמה ימי גשם השמש טיפה הפציעה והחלטנו ש50% סיכוי לגשם זה גם 50% שלא יהיה ויצאנו לטייל. מספיק, כמה אפשר להיות תקועים בקרוואן. שמענו על מסלול אל מפלים יפים, יער גשם, נשמע טוב. נעלנו נעליים, כמה גזרים ותפוחים בתיק והלאה. קצת טבע תמיד עושה טוב לכולנו.

המסלול התחיל ביער הגשם הכי יפה שראינו עד כה. עצים עצומים עם שורשים שיוצרים קפלים וחדרים בינהם, שורשי אויר מתנדנדים מלמעלה, הסלעים מכוסי טחב ירוק, פטריות עצים יפהפיות בכל מקום, באמת מקום יפה ואוירתי. תצפית למפל היפהפה ולגבעות הירוקות שמקיפות את האזור, מדי פעם מעברי נחלים על סלעים שהונחו שם, הכל רטבטב ואי אפשר ממש לעשות עצירה בלי להרטיב את הישבן אבל באמת שיפה ונעים.

מתישהו כשהיינו תחת חופת היער החל גשם. החשנו צעדינו אבל באמת שחוץ מטפטוף לא היה ממש סיפור. העלנו זיכרונות מהטרקים בנפאל שם קרה יותר מפעם אחת שהלכנו יום שלם בגשם, עם בגדי גשם, בקור. הפעם – קלולה. אממה – הגשם כנראה מעיר את העלוקות ואלו זיהו את חומנו ובאו להתפנק אצלנו. עלוקה נראית כמין זחל שחור ודק, עם גוף קצת מגעיל כמו של חשופית. היא נעה כמו זחל מודד וניתפסת על הגוף, ובלי שמרגישים היא מתחילה למצוץ. זה זוועות שאין לתאר. הוצאתי מכולנו בין עלוקה אחת ועוד אחת, ממשיכים והולכים, וככל שמתקרבים לנחל הן רבות. אבל זה המסלול ואין אחר אז ממהרים ופולים תוך כדי תנועה, משתדלת לראות אותן על כל אחד מהילדים כשהן עוד על הנעליים, לא תמיד בהצלחה. חתיכת חישול לכולם, וכל אחד לקח את זה בדרכו. אורי היה קול – לא כואב אז הוא רגוע. מוציאים וממשיכים. מעיין נלחצה מאד, אחכ בכתה אבל התגברה (לא לפני שביקשה חילוץ אוירי), גילי בכה איתה כי חשב שאנחנו עומדים למות. הסברנו, נרגע, אחכ דיבר על עלוקות איזה חצי שעה כדי להוציא את זה מהסיסטם – ועבר. כשהגענו לנחל זה כבר כמעט היה מאחורינו – רק שהזרם היה גבוה בגלל הגשמים, ואבני המדרך היו עמוק מתחת לזרם. מה עושים? מממ. אין ברירה, אייל היה צריך להכנס פנימה ולשמש כציר לכולנו. המים הגיעו לו עד המתניים והוא תמך את כולנו בזרם וככה עברנו. עוד קצת והמסלול נגמר. כולנו עם בריכות בנעליים, אני בחיפוש אובססיבי משהו לעלוקות שאולי עוד על מישהו מאיתנו, לא בא לי טוב בכלל כל האירוע הזה. אייל כבר מבסוט – עוד חוויה. קשה זה טוב, זוכרים? הוא ממש חי ככה בכל רגע. הפעם לי קצת קשה עם האירוע. מתה להפטר מהטיול והנעליים והבגדים והכל הכל. בסיום המסלול אייל רץ עם אורי קילומטר וחצי כדי להביא את האוטו מתחילת המסלול, ובינתיים פגשנו קואלה שישנה על העץ, עם ידיים קטנות שחיבקו את בטנה. אבל אפילו קואלה לא מקזזת לי את העלוקות האלה. חתיכת מינוס יש ליערות גשם האלה. פיכס לגמרי. לכתוב מאה פעם על הלוח - לא הולכים ליער גשם בגשם.

אז אחרי האימה של הטיול והפנאן של ביירון מצאנו פיצריה מעולה והתיישבנו ליהנות. מילה רגע על המסעדות באוסטרליה – זו יבשת שככ הרבה אנשים מכל העולם נוהרים אליה ונשארים בה בגלל האוירה ורמת החיים הגבוהה – שכל מסעדה מנוהלת על ידי מישהו שבאמת הגיע מהמקום שממנו מכינים את אותו אוכל במקור. בסושיה- יש יפנים דוברי יפנית, הפיצריה היא של איטלקים תמיד, מסעדה ונצואלית של ונצואלים, יוונית – של יוונים וכך הלאה. הם אמנם בצד השני של העולם פה, אבל נראה שהעולם די מגיע אליהם. אז איפה הייתי לפני שסטיתי? בפיצריה המשובחת שאלוהים כמה הכל היה בה טעים. פגשנו שם זוג ישראלים עם שני ילדים קטנים שמטיילים כמונו באוסטרליה, ומיד נקשרה שיחה וצחוקים וכבר קבענו לארוחת ערב משותפת למחרת. בערב הבא הגענו עם שני סירים לפארק קרוואנים של אייל ומאי וגילינו שהמעולים האלה אפו חלות והכינו מליון דברים, שמו מפה במטבח של המחנה, איך אומרים - פתחו שולחן. הדרך ללב בהחלט עוברת דרך הבטן, ובעיקר הגישה היתה ככ נעימה - ברוחב לב גדול. קשקשנו עד שהילדים כבר סימנו לכולנו שהם הרבה אחרי השעה שצריכים לישון וקיפלנו. תענוג. עוד פגשנו אותם שוב שבוע אחכ במקום הבא, כשקבענו שוב לארוחת שישי וטיול למחרת. אנשים טובים באמצע הדרך. נקווה שנשכיל לשמור על הקשר הזה איכשהו.

אחרי 3 לילות נפרדנו מביירון והדרמנו הלאה אל ההרים הכחולים - עוד נשיונל פארק אדיר ויפהפה, די קרוב לסידני. הדרך מתפתלת למעלה, הנוף נפתח והכל יפה ככ לקילומטרים על גבי קילומטרים של אופק. קריר ונעים, עיירות קטנות ויפות, בתים כמו ציור עם גינות להתעלף, הנוף שנשקף מהבתים שלהם נראה כמו משהו לא חוקי בעליל.

בנקודות התצפית ובטיולים ההרים הרחוקים באמת נראים כחולים מהרגיל, והאוויר סמיך כזה. על ההרים הללו גדלים עצי אקליפטוס בכזו צפיפות שהשמן האתרי הנפלט מהם גורם להם לאויר סביבם להכחיל. נשמע כמו קישקוש של ברושורים תיירותיים אבל וואלה, באמת כחול...

מ.ש.ל

טיילנו שני טיולים שהיו יפהפיים בתוך יער גשם (בלי גשם!) עם תצפיות מעולות על ההרים הכחולים מכל מיני כיוונים, היינו במערת נטיפים גדולה מאד שכרגיל באוסטרליה - מודרכת ומוארת ועם המון ערך מוסף. ביקרנו גם במוזיאון צעצועים קטן בעיירה לאורה. לא ציפיתי לכמה שנהניתי שם - מוזיאון פרטי של אוספי צעצועים שמסודר מקסים. טין טין ופופאי ונאדי בארץ הצעצועים ועליסה בארץ הפלאות ורכבות צעצוע שנוסעות בין הרים והכל לפרטי פרטים. הכל מסודר בין חדרי וילה כפרית אירופאית קלאסית, עם גינה שנראה כאילו נלקחה מהספר 'סוד הגן הנעלם'. חלום. כולנו התלהבנו ונהנינו מאד. התמהיל הזה של טיולים לא קשים מדי, קצת עירוניות לייט וחברים (מאי ואייל ושני ילדיהם היו איתנו) - מושלם. עד כדי כך נהנינו שקיצרנו טיפה את השהות שתיכננו בסידני ונשארנו לעוד קצת טבע במקום הפקקים של העיר הגדולה.

סידני. איזו עיר יפה. זה כל פעם מפתיע אותי כמה מרגש לראות ולהיות במקומות שהם אייקון - למשל בניין האופרה. מיד אתה חושב על נמו שם ועל צבי הים שפגש בדרך - אוסטרלים בדם... משעשע. חייבים תמונה, ועוד אחת, ועוד 20 מכל הזוויות...

סידני עיר עצומה בגודלה עם המון פרברים, אבל אפילו כאן רוב המגורים הם בבתים פרטיים ולא במגדלים. זה מוזר, לא? עיר עם המון ים ומפרצונים ונהר וסירות ואניות - כל המים האלה עושים משהו תמיד לאוירה, מרגיעים, מכניסים קצב אחר. סידני היתה טובה אלינו, טיילנו ברחובות שכונת הרוקס שאליה הגיעו המתיישבים הראשונים ב-1788 (ושנה אחרי מחצית מהילידים האבוריג'ינים מתו שם מהאבעבועות שהגיעו עם העולים החדשים ומרעב - כי נחסמה הגישה לים) ואפילו נכנסנו למוזיאון קטן שסוקר את ההסטוריה של המקום. מי אמר שהילדים לא לומדים?

בין המוזיאון לטיפוס על גשר הנמל עצרנו לנוח לבירה או לגלידה, ככה שלא יהיה קשה מדי. תענוגות של עיר גדולה. הכל טעים ויפה, הבירות של האוסטרלים תענוג, וכשאנחנו טיפי טיפי בגילופין הכל משמח אפילו יותר, יושבים אחד ליד השניה ומבסוטים מהחיים.

Cheers, mate

בזמן שהיינו בסידני ישנו בשמורת טבע בתוך העיר ששמה Lane cove - פתרון לא רע במקום להכנס עם המיניבוס לעיר ולחפש חניה שתתאים לאוטו גדול וגבוה, מה שנקרא סיוט. סמוך לשמורה עוברים אוטובוסים ורכבות וכך התניידנו למרכז העיר. בערב חזרנו אחרי יום עמוס ופוסומים חיכו לנו, התחבאו ליד איזה קרוואן. חיות מגניבות פה באוסטרליה. לא רק כלבים וחתולים בכל מקום...

מה עוד עשינו בסידני - עצרנו בכל מקום שנראה לנו מגניב, ככה יצא שבדרך למקום אחד היינו בעוד כמה מקומות אחרים - שוק בצ'יינה טאון (שם מעיין ואייל מדדו פאות ראסטה ונראו כמו גולשים מגניבים), קניון ויקטוריה, תערוכה על ליוויתנים במוזיאון האוסטרלי (היה מדהים ברמות, שלדי ליוויתנים, הקלטות שלהם. וידעתם שליוויתנים זו חיה שיצאה מן הים ושבה אליו, כלומר שהם התהלכו על היבשה??), חוף בונדיי ותערוכת הפיסול שהיתה שם ליד הים.

בין לבין אוטובוסים רכבות, תחנות הומות אדם. לראות את הילדים נעים בכל הסביבות האלה די כבני בית יוצאים נכנסים, זורמים להם. ילדים שעד לפני רגע היו בבועה קטנטנה בבסיס חצרים והתרגשו לנסוע לבית ספר באוטובוס. אני מתבוננת ומקווה שכל ההרפתקאות וההתנסויות האלה, החיים המועצמים שהם חיים עכשיו יעניקו להם פרופורציה על החיים, על מגוון האפשרויות שאפשר לחיות אותם, שזה יפתח להם באיזשהו מקום את הראש כך שהרבה דברים יראו להם הגיוניים ואפשריים ובכף ידם. אמן. באמת. הלוואי שהסקרנות הזאת תשאר בהם כי הם ידעו שיש אינסוף דברים להמשיך ולגלות בעולם הזה שהוא שלהם כולו.

טוב מה עכשיו? מדרימים הלאה. לילה אחד ישנו בפארק בקנגרו ואלי שבאמת היו בדרך אליו קצת - אבל בקמפ עצמו דווקא היו המוני וומבטים לעת ערב וכל הלילה. איזה חיה יאללה -מן חיית כיס שדומה קצת לקואלה אבל הולכת על ארבע ומכרסמת עשב בלי הפסקה. מן דוב-מכרסם משעשע. חמודים אש. בבוקר גילינו שיש ממש בצמוד נהר שעובר ומימיו נעימים - ברור שהאמפיביים נכנסו וגם אנחנו...

לילה אחכ זה הזמן הנוכחי שבו אני כותבת - ישנים בפארק קרוואנים ליד הים עם עדר די גדול של קנגרואים שעבורם זה הבית. ממש לצידנו הם רועים ואוכלים, ואם זזים לאט הם לא נבהלים והגורים החמודים לא נכנסים להתחבא בכיס...

מכאן ממשיכים עד מלבורן, ועוד שבועיים וקצת צריך להפרד מהאוסטרליה המדהימה הזאת. לא ברור לי איך. אנחנו נקח מהמקום הזה ככ הרבה. טוב די, לא אספיד לפני הזמן. לילה טוב וביי בינתיים.

המייט הכי חמוד בכל אוסטרליה