פיג'י המיתולוגית, קצת בריסביין וטיול פרידה מהאוהל

שבוע בפיג'י שמסתבר שזה מקום שבאמת קיים והוא מופלא, חזרה ליבשת עם מחשבות על שבריריות והודייה, ופרידה מהאוהל ומהמזרונים המתנפחים בטיול עם חיות שלא יאמנו. כן, עדיין אוסטרליה.

פיג'י. זה נשמע כמו משהו ככ רחוק שאולי הוא קיים רק כרעיון. לא באמת מקום פיזי. אבל בעודנו בהמיספרה הדרומית רצה הגורל והתגלגלנו לנו לפה. הכל בגלל שאישרו לנו ויזה לאוסטרליה עם תנאי יציאה כל 3 חודשים. בדקנו וראינו שכרטיס הטיסה הזול ביותר מאוסטרליה הוא ל-פיג'י. מממ רעיון טוב. הזמנו. זה היה עוד בישראל, לפני שנות אור. ופתאום כל הדמיונות האלה שאייל ואני רקמנו בחדר העבודה בשעות המאוחרות של הלילה (האל יודע איך הוא קם למחרת לעבודה, אחרי שהזמין כרטיסים למקומות משוגעים ותכנן מסלולים רחוקים ונפלאים) קורמים עור וגידים. נוחתים בבוקר בפיג'י ומקדמים את פנינו 3 גברים ענקיים עם גיטרות-יוקללי מנגנים ושרים, בחולצות פרחוניות וחצאיות (הדבר לגברים שם), מחלקים פרחים לשיער. נראים כאילו גזרו אותם מהסרט מואנה. איזה אוירה ברגע. ראיתי את זה ונמרח לי חיוך מאוזן לאוזן - אני רוצה להשאר פה שבועיים! "הגר, רק נחתנו, לאט לאט..."

...מואנה. לא יצא לה יותר מדי מדיסני, חזרה לרקוד בכפר

מקבלי הפנים בשדה. חצאיות זה לגמרי בייסיק

חייבת קצת רקע כי אחרת קשה לי להבין איפה אני באמת - פיג'י היא בעצם ארכיפלג עם בערך 300 איים, רק שני שליש מהם מיושבים. הם יושבים מזרחית לאוסטרליה, באזור ה-4 שעות טיסה. אוקיינוס שקט מאות קילומטרים מסביבם, עם שכנות כמו סמואה, ונואטו, טונגה וטובאלו. What? בדיוק. הוואי גם שם איפשהו, עוד הרבה מזרחה. וזה נראה בדיוק כמו שמדמיינים: ים בגוונים של טורקיז, עצי קוקוס על החוף, יערות גשם, הכל לאט ועם אננס, אנשים טובים וחייכנים. הגברים ענקיים למדי - שני מטר זה לא נדיר בכלל, גדולי גוף, כמו במואנה. שיער אפרו, קעקועים שבטיים אצל חלקם. מקבלים אותך כל הזמן בקריאות !Bula עם חיוך גדול. מן משהו שאומר שלום מעורבב עם ברוך הבא והרבה חום אנושי. כל מי שחולף על פניך מקדם אותך, מיד אתה מרגיש רצוי בשכונה. בתור ישראלים אנחנו היינו מכובדים במיוחד - הפיג'יאנים קיבלו את הנצרות לפני ככה וככה שנים והיא שינתה את פני האיים ואת התרבות כולה. הם נוצרים אדוקים. חלקם רואים עצמם כשבט אבוד של ישראל, אחרים פשוט חולמים להגיע לירושלים. אחד המקומות הבודדים אולי בעולם שאפשר לזכות לכזה יחס רק בזכות היותנו ישראלים. למדריך צלילה הפיג'יאני שצללתי איתו קראו עזרא. קטעים...

אז מה עושים בפיג'י? בהתחלה רציתי להפליג ולטוס ולהגיע לעוד איים, להספיק לראות כמה שיותר. אייל החכם הוריד אותי לקרקע, הזמין לנו בירה והתיישב איתי ליד המים. לאט. לא באנו לרוץ. יש לנו בקתה ליד הים בריזורט קטן וחמוד, הילדים מאושרים מה צריך יותר? לא נספיק הכל בחיים. אפשר להרגע. אז נשמתי את זה שלא אצלול באי שאומרים שהצלילות בו משוגעות וצריך שעה וחצי טיסה כדי להגיע אליו. ולא נגור בכפר פיג'יאני ונקנה בשוק כל יום (למרות שדווקא הגענו לשוק). יש ככ הרבה אוירה אפילו בריזורט. כל הילדים שבריזורט הולכים בערב עם לודי לחפש צפרדעים ולשחרר אותן, טואי יושב איתנו, מספר על התרבות והסיפורים של פיג'י - תרבות גאה של לוחמים ללא חת, מרתקת בטקסים ובאמונות.

ואנחנו - כמו בספר של ג'ראלד דארל משפחתי וחיות אחרות.

תצורה בסיסית

לוקחים לנו את הזמן להתבונן ולגלות את כל הטבע החי שסביבנו, בעיקר בשפל - כוכבי ים כחולים, כוכבי ים אחרים שזזים להם, תולעי ים ענקיות כמו נחשים, קונכיות זזות שבתוכן סרטני נזיר שונים ומשונים, וכמובן גם סרטנים "רגילים" שבורחים ומתחבאים ברגע שקולטים אותנו. ואז זה משחק הסבלנות עם הילדים שאורבים להם. ככל שיש יותר זמן מגלים יותר תגליות - וזה מרגיש אינסופי. נדמה שככל שהסקרנות והחקרנות גדלה ככה גם העולם גדל איתם. ככל שמסתכלים רחוק או עמוק יותר, האופק מרחיק והמצולות מעמיקות. ללא סוף.

צלילה דרך אגב גם הספקתי. פיתחתי פה תאבון בריא לצלילות בטיול הזה, אז כמובן שגם בפיג'י. איזה שונית מדהימה ושמורה, אלמוגים בכל הצבעים, חלקם עצומים בגודלם. ראיתי אלמוג שכשנוגעים בו קלות הוא מאיר בצבע לבן אולטרה סגול שכזה. וליטפתי צב-ים שנשנש מהספוגים של השונית, הוא היה כמעט בגודל שלי - הרים אלי ראש צבי ואטי - רצית משהו? כן! רציתי להתלהב ולחייך ככ, שלא הפסיקו להכנס לי מים למסיכה (החיוך פותח את הואקום) למי אכפת. אה, וכרישים. עזרא אמר שהם ידידותיים ואין מה להתייחס, אז לא התייחסתי אבל יה ווראדי - כרישים לידי. כאילו כלום. ונחש ים מפוספס בשחור ולבן. ככ יפה. והמים הטרופיים האלה שהם חמימים, אין שוק של קור, חמים כמו בבריכה של הקטנים, תענוג.

עזרא ואני. גמד צנום במונחים פיג'יאנים, שמכיר את כל המקומות השווים בים

הכרנו משפחה ניו זילנדית והילדים שיחקו יחד. מצחיק, אבל שוב זה גילי שפותח לכולם את הנתיב - בלי שפה אבל עם הרבה רצון - משתולל ומשחק קרב כריות עם ילדים שלא מכיר, מעדיף להשתולל על להתבייש, והנה כבר אורי מצטרף, ומעייני על תקן עוזרת, והנה - יש להם 3 חברים ניו זילנדים לשחק איתם, בדיוק בגילאים שלהם. זה לא זורם ככ קל, וגם צריך לעזור, לשחק יחד, לתרגם, להביא רוח טובה ומקבלת, אבל זה קורה, וגם הגדולים לאט לאט מרגישים בנוח לשחק עם ילדים שלא מכירים ואין להם שפה שמחברת. אבל אונו זה כמו טאקי, ומלחמה כולם יודעים לשחק, ובשביל מחבואים בכלל לא צריך כלום. אז מסתדרים.

מבחינת מטבח - ציפיתי ליותר אבל הכרנו די מעט אני חושבת. הם בעיקר לוקחים את מה שמצאו בים ומבשלים אותו עם חלב קוקוס (שמכינים לבד. אפילו למדתי איך. סלו - עלי כשאני חוזרת). פשטות. האוכל פה לא אישיו. חבל. הים פה עשיר מאד. הוספתי מתכון למין סביצ'ה פיג'יאני שלמדתי פה. תפתחו בסקשן של "מתכונים ששמנו בכיס" אם מעניין לכם. את הדברים המורכבים קולינרית הביאו עימם המהגרים מהודו שמהווים כמעט חצי מתושבי האי. אבל אוכל הודי זה אוכל הודי, לא משהו לא מוכר. ואם כבר בקולינריה עסקינן - אז חובה גם פיקנטריה. הפיג'יאנים היו קניבלים בעברם. אמיתי. הלוחמים היו אוכלים את קורבנותיהם בטקס הנצחון, מתוך אמונה שכוחם של המתים עובר אליהם כך. אחד ממלכי פיג'י למשל התפאר ב-300 כוחות מסוג זה...

אני והחבר'ה

לתחנת הדלק שעצרנו בה באיזו נסיעה באי קראו Maui Bay אז שאלתי את הנהג העצום שלנו (ששמו היה סטילה והוא לבש חצאית) מה פשר השם והאם זה קשור לאל למחצה מאווי, כמו בסרט. והוא סיפר שהאגדה על מאווי ועוד הרבה סיפורים עליו ועל אלים נוספים הם חלק מהאגדות והמיתולוגיות שכל הילדים אצלם גדלים עליהן. הרס אותי. ברור שניסיתי להשיג את הספר של המיתולוגיות שלהם עם כל הסיפורים האלה שאני בטוחה שהם יפהפיים - אבל לצערי לא הצלחתי. הנה, עוד סיבה לחזור. מי יודע. או שאמזון...

אז מה אחרי פיג'י? המראנו שוב, הילדים כבר מתורגלים בתהליך. אייל ואני מסתכלים ומשתאים - שנינו לא היינו ילדים שגדלו עם טיסות לחו"ל ופינוקים, והנה הזאטוטים שלנו חיים חיים אחרים לגמרי. במודעות גדולה אנחנו משתדלים לחנך להעריך ולהבין, להיות ערים לפלאות העולם ולהודות עליהם, על המתנות הגדולות שנפלו בחיקנו. בלי שמץ של ציניות. פשוט כי זה באמת גדול. וגם כי החיים האלה ככ שבריריים. שנינו כבר ראינו מה קורה ברגע אחד שמשנה את החיים. היינו שם. ולא הכל בא לנו בקלות בחיים. אז לעזאזל, לא רק חסכונות עוזרים בימים גשומים, גם רגעים כאלו שבונים אותנו וחוויות מופלאות - גם הן חתיכת דבר לחיות לאורו כשקשה. יושבים ליד המדורה ומדברים אייל ואני, החיים תמיד בסינוס הוא אומר. צריך לקבל את זה. יורד עולה. להסתדר כשקשה אני יודעת מהבית, אבל לא לפחד מכל הטוב הזה אני פחות יודעת. סינוס. הוא צודק. שוב. לוקחת נשימה ומודה בלב שוב על הכל. ואז מכבים מדורה והולכים לישון.

גלידה זה טוב בכל שלבי הסינוס של החיים...

חזרנו לבריסביין. עיר גדולה. דירת איירבינבי. הילדים עפים על המשחקים בדירה, מרכיבים פאזלים כמוצאי שלל רב. ממיינים את הקונכיות שמצאו, "יום בית". למחרת מטיילים בעיר קצת. בערב חוגגים את יום הולדתה ה-90 של מלכת אנגליה (אוסטרליה כבר לא תחת אנגליה מזמן כידוע אבל על כל הפאן שבא עם המלכה הם לא ויתרו) בזיקוקים על גדת הנהר. זיקוקים אנחנו אוהבים. אמנם כנראה בארץ לא היינו מתקרבים לארוע ככ המוני ומפוצץ אנשים - אבל כאן משום מה זה מסתדר לנו אחרת. בגן השעשועים שליד הנהר כמויות הילדים היו משוגעות. קלטתי ילד אחד שהוריו כתבו לו בטוש שחור את מספר הטלפון שלהם על הזרוע, למידה שיאבד. אין להם את התודעה שלנו, כנראה זה לא קופץ להם כנוראי בשום צורה. רחוק כאן...

הזיקוקים היו מרהיבים וכולנו היינו מרותקים, גילי לא יכל לדבר מרוב שנדהם. פעם ראשונה בשבילו עד כמה שהזכרון שלו מכיל. מרגש לראות אותו חווה משהו פעם ראשונה. לפעמים ראשונות של דברים יש קסם שלא חוזר.

שמה פה כמה תמונות מחוויות של עיר גדולה. לטפס על עצים בגן שעשועים, קצת אמנות, מוזיאון טבע עם שלדי דינוזאורים עצומים, כל מיני.

הילדים גדלים. מתפתחים. זה לא כמו בבית ספר וגם לא ליד. הם תופסים מקום חדש במשפחה, במרחב, בחיים, בתוך עצמם. הם מתבגרים, מתעצבים, מפתחים אישיות, בטחון, משילים כל מיני דברים מעצמם וזוכים בדברים חדשים. אנחנו מתבוננים בהם גדלים. כמו בסרט טבע, כשרואים פריחה מואצת של פרח. הם מרוויחים ככ הרבה. כל אחד מהם מפתיע בדברים החדשים שיוצאים ממנו - מעייני כותבת סיפורים שהלסת נשמטת והעיניים מוצפות, אורי שהלב המיוחד שלו גואה כשרואה את העננים בשקיעה בטיסה והוא חייב לכתוב לעצמו מהר מהר (לא הרשה אז לא קראתי). גילי שרוקד במגניבות-על כל פעם שיש מוזיקה בגרוב שבא לו טוב, שהחיוך שלו והשעה הארוכה שמתחבק ומקשקש איתי במיטה כל בוקר, מכניס אותי אל היום עם כל החום והאהבה שלו - אין מילים. והחשבון שקנה את ליבו והוא עושה תרגילים לעצמו מכל מספר שמוצא - ממש לימד את עצמו חשבון ברמה של בית ספר. הם לא ייאמנו שלושתם.

השבוע אנחנו מעבירים בעלות על הניסאן פת'פיינדר שאיתו חרשנו עד כה. לא שמחים להפרד ממנו, אבל כבר שכרנו עוד מהארץ מן קרוואן מאולתר קטן, ואיתו אנחנו מתכננים להמשיך את החוף המזרחי. לא איזה פאר מרווח, ולהיפך, אבל הי - זה הקץ למזרן המתנפח - ואימרו אמן! מכרנו את הג'יפ והאוהל לשלושה ילדודס צרפתיים שבאו לעבוד ולטייל כאן באוסטרליה. הם נראים לי עוד עם חלב על השפתיים, ותכל'ס, הם יותר קרובים בגיל לאורי מאשר אלינו. יה אללה - מתי נהיינו כאלה אמאל'ה ואבאל'ה... טוב, שמה את זה מאחורה ושוכחת. אנחנו צעירים ומגניבים ואין פה מי שיגיד (בעברית) אחרת.

טיול אחרון עם האוהל לקחנו אותו לישון במקום יפהפה, חלקה מדהימה שלא יאמן שהיא שטח פרטי של מישהו. ישנו ליד אגמון עם חבצלות מים, בקרחת יער של עצי אשוח, ירוק מסביב שכואב בעיניים, הרים, נראה כמו אירופה.

טיילנו שלושה ימים בפארקים הלאומיים - למינגטון וספרינגברוק. מסלולים ביערות גשם כמו באגדות, עם שורשי אויר משתרגים מהצמרות, המוני שרכים, מטפסים מכל הסוגים מנסים לתפוס איזה גזע לטפס איתו אל השמש, טחב ירוק, פטריות, קריר ונעים. מדי פעם נפתח הנוף ורואים כמה גבוה אנחנו, עד האופק הררי הרים ירוקים לגמרי והים במרחק. מראה לא רע בכלל. אבל השוס האמיתי אלה החיות שנקרות בדרך ואתה פשוט לא מאמין למראה עיניך.

הלאה מבריסביין אנחנו ממשיכים להדרים. הרבה יותר מיושב כאן בחוף המזרחי ואין מקום ללא קליטה סלולרית. יש סופרים בכל מקום וגם תחנות דלק. ימי ההצטיידות מאחורינו. אמנם פוגשים פיתון על השביל כשמטיילים או איזה blue tongue כאילו כלום - בכ"ז אוסטרליה פה, אבל זה באמת שונה מהמערב הפרוע. אוהבת את הכל. נראה מה עוד נגלה.

יאללה, ביי בינתיים.