ניו זילנד למתחילים

עם כל הכחול והירוק שלה והיופי הלא יאמן - וואלה לא ממש הסתדרה לנו על ההתחלה. עכשיו כבר הכל טוב, אבל אחרת על מה היה לכתוב. המשך ההרפתקאות, לחובבי הז'אנר...

מפה לשם עבר לו חודש שלם בניו זילנד. השמש כאן מקדימה את ישראל ב-11 שעות. מפת הכוכבים נראית הכי שונה שאפשר מהמוכרת ואפילו הירח המלא נראה עם פנים שונות מהמוכר. ברבע ל-9 בערב זו השעה היפה שלפני השקיעה, כשהכל זהוב, וחושך ממש יש רק לקראת 10 בלילה. אנחנו באמת בצד השני הכי שאפשר.

אומרים על ניו זילנד שהיא כנראה המקום היפה ביותר בעולם, טבע שמור ונופים כמו בגלויה משוגעת, 360 מעלות. יודעים מה – זה די נכון. אבל בכל זאת, איכשהו לנו התחיל פה קשה ואני עוד מנסה למצוא מקום בליבי לכל היופי השוטף הזה אחרי ההתחלה שהיתה. אני גם ככה תמיד העדפתי לגלות אוצרות בעצמי ולא שהם יהיו פרושים וגלויים לעין כל.

לאוקלנד הגענו בטיסת בוקר, 4 שעות ממלבורן, בקטנה. נחתנו לדירת איירבינבי חביבה, שכרנו רכב ויצאנו למחרת אל קולין – איש הקרוואנים. החלטנו זמן מה מראש שאנחנו קונים קרוואן וג'יפ ועושים את ניו זילנד בכייף כיופאק, משודרגים ושמחים. להשכיר מוטורהום זה עולה הון ולנו אין בעיה של זמן להתעסק עם הקניה והמכירה, וכך הוחלט. נהיה הבעלים הגאים של בית נוסע. הלכנו לבקר את הקרוואן עליו החלטנו מתמונות באינטרנט והוא התגלה כזהב. בית נעים שמתאהבים בו במבט ראשון. ככ התחשק לעבור אליו דירה עכשיו ומיד. הכל שמור ויפה כמו חדש, נעים ומסודר בחוכמה. מיטה לכל אחד, שירותים ומקלחת משלנו, יופי של מטבח, הכל טיפ טופ. קולין גם הסכים לחוזה של buy back בתום התקופה שלנו בניו זילנד מה שמפשט את הכל. עד כאן – הכל טוב. מכאן קצת מתבלגן.

ההתבלגנות החלה כשלאחר תלאות וחפירות באתר יד 2 הניו זילנדי מצאנו ג'יפ שנשמע מתאים והלכנו לראות אותו. משפחה הודית שנראתה נחמדה ולעניין, רכב ששימש לנסיעה של האישה לעבודה ולא ראה שטח מימיו. כדי לקצר את הסיפור – הלכנו לבדיקה, הבדיקה הסתברה כחפיפית והפכנו לבעלים הלא שמחים של ג'יפ עם מזגן שלא עובד, עם בולמי זעזועים חורקים, נוזל שמן עכור וגמור, ובעיקר עם אוטו חשוד שכל רגע אייל רוצה לעצור להקשיב ולבדוק ולקחת אותו לעוד מישהו. ולעוד מישהו. וגם לתקן משהו נוסף.

האל יודע מה בדיוק הוא עושה שם. זו פשוט תנוחה שכתובה במניואל של גברים ברחבי העולם כשמשהו לא בסדר עם האוטו

רבתי עם המכון בדיקה כדי להשיב את הכסף, הוצאנו עוד הרבה אנרגיה די שלילית וככה וככה דולרים כדי לסדר את האוטו ולנסות להשיב את האמון בו. עכשיו הוא גוייר כהלכה ושמו בישראל (ובניו זילנד) גיורא, אבל זה לקח זמן והיה לא נעים בכלל. בינתיים הייתי עם הילדים בדירה ואייל מדי בוקר הסתובב במוסכים ועניינים. חיכינו לכסף על הקרוואן שיעבור מהחשבון בישראל לניו זילנד (לקח לו רק למעלה משבועיים. בקטנה) והיה נדמה שאי אפשר להתחיל לזוז. התחילה לנו לא טוב ניו זילנד. באיזשהו שלב החלטנו שלא מחכים לכסף ולקרוואן ופשוט יצאנו מהעיר. צריך לשנות אוירה.

הלאה מערבה לשמורת ה Waitakere שמורה יפהפייה ודי קרובה לאוקלנד. הכל נהיה טוב כשיוצאים מהעיר, קצת נוף, מרחבים, נושמים אחרת. כבר לא עכברי עיר מתרוצצים. הגענו לחוף שכולו חול שחור עם גוונים של סגול כהה מנצנץ. יפה שאין לתאר. מהחוף יש מסלולון למקום שבו מקננות ציפורי סולה. לא שאני טיפוס של ציפורים אבל זה באמת מגניב לראות אותן מקננות בהמוניהן על המסלע הסמוך. ציפורים שנראות מסרט טבע על החיים בקוטב.

את החול השחור דרך אגב אספנו לבקבוק ומאז הוא משחק אדיר לילדים, רק היה צריך לקנות מגנט טוב – החול הזה הוא מהתפרצויות געשיות וכולו סיבי ברזל...

מהימים בשמורה חזרנו לאוקלנד כי נדמה היה שהנה מחר הכסף לקרוואן יעבור כבר ונוכל להתחיל, אבל כשלמחרת זה לא קרה שינינו זריז תכניות והמשכנו עוד צפונה ל-bay of islands. אזור שיש בו מעל ל-140 איים ובינהם שטים, פוגשים דולפינים שקופצים ליד הסירה ומשחקים איתנו בתופסת במשך שעה ארוכה.

האזור של ביי אוף איילנדס הוא אזור עם משמעות היסטורית בניו זילנד – שם נחתם ב-1840 הסכם וואיטנגי שבעצם אמר שהמאורים מקבלים את הריבונות של המלכה ותוך כדי שומרים על הנהגת הצ'יפים במקומות המחייה שלהם, ושיוויון זכויות. זה היה די מדהים לראות את ההבדל ביחס של הממשל הבריטי כלפי המאורים לעומת היחס לאבוריג'ינים באוסטרליה. כנראה קשור להיותם של המאורים דה אז לוחמים מתוחכמים, נועזים ודי מפחידים ואפילו קניבלים במקרים מסויימים. אולי בשל כך הם זכו לגורל די אחר – גם אם לא לגמרי. המוזיאון הקטן והיפה יושב בדיוק על החוף שלידו חתמו את ההסכם. מקום יפהפה, הרים ירוקים, מדרונות עם כרי דשא עצומים, ים, איים. למדנו קצת היסטוריה של ניו זילנד, קצת גם על המחאות לאורך השנים על ההסכם השנוי במחלוקת הזה. עם השנים הם הקימו טריבונל שמטרתו לחקור הפרות היסטוריות של ההסכם ולנסות ליישב ולפצות עליהן. די מעיף את הראש, בהתחשב במקום ממנו אנחנו באים. גם אצלם הכל נפיץ כשנוגעים לזכויות ילידים וקרקעות וכל הכוחנות ששזורה בהיסטוריה. בכז מצליחים איכשהו לשבת לדבר ולהכיר במה שצריך. איכשהו כאן עם כל הירוק והאנגלית מסביב זה מרגיש כמו קלי קלות, אבל ברור שזה לעולם לא כך בשומקום.

במוזיאון נשארנו גם להופעה של שירה ותרבות מאורית. התלבטנו על זה כי בדכ אתה מרגיש די טיפשי ללכת לדברים הללו שנבנו עבור תיירים, והכל מרגיש כמו פלסטיק, אבל שמענו ביקורות מהללות אז נשארנו. טוב שכך. בתוך מבנה יפהפה שקירותיו גילופים עבודת יד של מעין טוטמים של השבטים המאורים השונים היתה הופעה אינטליגנטית, עם המון כבוד למסורת אבל בכז עם חיוך. 6 חבר'ה מאורים די צעירים רקדו ושרו והסבירו הכל. שרים בקול חזק, הבעות פנים מודגשות עם פעירת עיניים והוצאת לשון, הילדים היו בהלם טוטאלי. אח"כ הם חיקו את כל מה שראו עוד כמה ימים – לחמו עם כל מקל שמצאו, ושרו את השירים השבטיים בג'יבריש מאורי. מוזיאון שהיה רווח טהור.

אז מה אחרי? רשימת המכולת ארוכה מאד מאד. אני כותבת ושואלת את עצמי כמה לכתוב מכל מה שהיה, וכמה פשוט לסכם ולהסתכל יותר מלמעלה. עבורנו, לזיכרון של הדברים, הפירוט הוא בעל משמעות. כותבת כדי שהחוויות יאריכו חיים בזיכרון, בוחרת את אלו המשמעותיות יותר לנו. לא כותבת כל צעד ושעל. אבל אולי למי שקורא זה נשמע כמו עוד ועוד ועוד. אולי גם לי זה ישמע כך עוד זמן מה. ימים יגידו. בכל מקרה -

קורומנדל – עוד חבל ארץ יפהפה שאליו פנינו אחרי הצפון. ארץ הכחול והירוק הניו זילנד הזו. אלפי גוונים של שניהם ביבשה ובים. ישנו בלודג' של משפחה מקסימה, יושבים על ערוץ של נחל שממש שומעים מהחלון בחדר, מרחק הליכה מהים, חורש ניו זילנדי סמיך מכל עבר. קסם אמיתי. הלכנו אל הנחל בבוקר כי סיפרו שיש בו הרבה אבנים טובות ואפילו זהב מדי פעם. מצאנו אבנים יפות אבל לא יותר. עדיין חוויה. אחכ נסיעה בדרך נוף מתפתלת מאד ויפה (מעיין כנראה תזכור פחות את היופי ויותר את הפיתולים בבטן וההקאה ממנה...) עד לחוף ים שנקרא hot water beach שבו באזור מסויים בחוף יש מעיין חם שנובע בסמוך לים. התוצאה – אתי חפירה להשכרה במגרש החניה ואנשים שחופרים לעצמם בריכות בחול, ומשתכשכים בבריכה החמימה שיצרו לעצמם ליד הים. היה כייף עולמי לבנות בחול, להזרים את המים החמים בדיוק אלינו, להלחם בגאות שלאט לאט שלחה אלינו גלים קרירים וניסתה למוטט את חומות הבריכה שלנו. אקשן לילדים ותענוג לנו לשכב כמו היפופוטמים מבסוטים במים החמים בזמן שהילדים טורחים ועסוקים היטב. מה עוד אפשר לבקש? מממ אפשר נגיד לבקש שלא יאבדו לי הנעלי ספורט במגרש חניה. עוד משהו שהצלחתי איכשהו לשכוח. משעשע לחשוב כמה דברים כבר אבדו לנו בדרך. כל פעם אני חושבת אם גם ליעל זה היה נאבד כמו שלי נשמטים הדברים בכל מיני מקומות. כנראה שלא. נו, איך אומר השיר – אבל אני, תמיד נשאר אני, תמיד נשאר אני... עם כל המעברים והאתגרים במסע הזה נראה לי שיש לי נסיבות מקלות לכמות הדברים ששכחתי ונשארתי איפשהו בדרך. וגם – אולי מישהו ממש נחמד זכה בהם. אולי. (ואין תמונה מהבריכה של ההיפופוטמים, תדמיינו. פעם הבאה תסחבו אתם מצלמה לים).

בבוקר שאחרי אותו חוף קמנו לאיטנו. אלוהים שוב השאיר את מערכת ההשקיה פתוחה על הברז של ניו זילנד. גשם וגשם בלי סוף. מה עושים? ארוחת בוקר איטית, החלטות לאט, ואז בעצת המארחים שלנו לקחנו דלי גדול וירדנו לחוף הים לאסוף צדפות לארוחת ערב. אייל היה מאושר כמו ילד בחנות ממתקים שאומרים לו קח כמה שתרצה.

המשיך לדלות אותן גם כשהגשם התחזק, לצד כמה נשים מאוריות שגם הן באו לסופרמרקט החינמי של הים. הוא חזר לאוטו עם חיוך מבסוט ודלי של קלאמס מקומיות טעימות מאד. יצא פיקס דרך אגב. ספגטי. חמאה, יין לבן, בצל, שום וטיפונת עגבניה.

ביום של גשם זה קלאסי ללכת למוזיאון אז גם שם היינו – מוזיאונציק פצפון שקשור לכריית הזהב והאבנים הטובות שפעם שפעו באזור. למעשה זה היה פעם מן מקום למידה לכורים, שבו הם למדו איך להוציא את הזהב שהיה בתוך הסלעים. אז למדנו גם אנחנו. חובב האבנים שלי היה מרוצה אבל אני אפילו יותר.

הרוב לא היה פוטוגני מדי, אבל היה שם יותר מאשר בתמונה...

אחרי קורומנדל הסיפור עם הקרוואן כבר הסתדר וירדנו חזרה לאוקלנד כדי להתחיל איתו את הטיול. קנינו שמיכות כייפיות לכולנו, כריות ואפילו קומקום חשמלי והתחלנו לסדר את הבית בובות שלנו - את זה נשים כאן ואת זה כאן, והכל מתמלא, ולהכל יש מקום. יש לנו ארונות לכל אחד מאיתנו! כמה משמח יא אללה, פעם ראשונה שמפסיקים לארוז ולפרוק אחרי 8 חודשים... בא לי לנשק את הקירות. העובדה שהקרוואן נגרר מאפשרת לנו גם להחנות אותו ולנסוע קלילים עם הג'יפ לכל מקום, ולשוב "הביתה" בסופו של יום. איזו הרגשה טובה זו. לא כבד מדי, לא משאיר אותנו נטועים, ובכ"ז יש בית קבוע. המצאה גדולה הדבר הזה.

לדירה חדשה בסביוני ניו זילנד התקשרו עוד היום

אז אחרי שסידרנו את בית הבובות שלנו לקחנו כיוון דרומה להוביטון. מדובר בחווה פרטית שאותרה בסיור לוקיישן לסרט שר הטבעות, והפכה יחד עם בעלי החווה (העשירים למדי מאז) לכפר ההוביטים. אני לא מחובבי הז'אנר ככ אבל אייל מאד, וכך יצא לי לראות את הסרטים כשיצאו. שקשקתי לי מפחד והיה לי אפל מדי, אבל המראות בסרטים האלה היו מופלאים. עולם אגדות שקם לתחייה. וככה היה בדיוק הסיור שם. אמנם הייתי מעדיפה שייתנו לנו פשוט להסתובב שם, ולא להזדקק לסיור המודרך שהוא חובה, אבל איזה מקום. ירידה לפרטים בקטע OCD לחלוטין, וזו אחת הפעמים שממש טוב שיש אנשים כאלה בעולם ושהם היו חלק מיצירת הסרט הזה. בתור ילדה שאחת המשאלות החוזרות שלה היתה להגיע לכפר הדרדסים - זה היה די קרוב ונהניתי מאד. עוברים בין הבתים, כל אחד נראה שונה ועם חצר עם חפצים כאילו באמת גרים שם. ההוביטים כנראה חזק בקטע של פרמקלצ'ר כי לכל אחד שם יש גינת ירק (אמיתית) משהו למות. בקיצור - רציתי לעבור לגור שם (ולמי שמכיר אותי - כנראה הייתי עוברת כהוביטית בענייני הגובה...) מסיימים את הסיור בפאב של ההוביטים כמו שהיה בסרט ומקבלים בירה. יושבים לשתות עם המוזיקה הכמו אירית שמתנגנת שם, ליד אח בוערת וכל הפרופס שאפשר. תכלס עבד מעולה כל האירוע ההוביטי הזה בשבילנו.

משם - לרוטורואה. אזור עם פעילות וולקנית, גייזרים, מעיינות חמים וכל מיני תופעות מהז'אנר. הימים האחרונים היו ימי החנוכה וכל ערב יצרנו לנו חנוכיה ממנדלת עלים ואבנים שליקטנו באותו יום. הנחנו על האבנים נרות - ויש חנוכיה חדשה כל יום. חנוכה הוא חג שאני מאד מאד אוהבת - עובד לאט, בונה תהליך, יש ריתמוס, והוא לא כולל איזו ארוחת חג שמעסיקה בארגונים יותר מאשר בתוכן. את הנר השמיני זכינו לחגוג עם משפחה מקסימה שהכרנו בדרך. זוג עם שני ילדים בני 4 ושנתיים. הכרנו באחד הטיולים (ולמעשה הכרתי את הדס עוד קצת קודם בקבוצה בפייסבוק והיא זיהתה אותי במסלול...) ובערב של הנר השמיני כבר קבענו לישון יחד באותו פארק. הדס ואמיתי הגיעו עם הילדים (חבר מעולה לגילי ובת טיפוחים קטנה למעייני) ועם גיטרה ועשינו ערב שירים כבקשתך עד שהילדים התפחלצו סופית בעשר בלילה. איזה ערב מרומם, כולנו נכנסנו בסלון הקטן של הקרוואן, שרים גברת עם סלים וצוחקים נורא, אור החנוכיות זוהר. בחוץ קר ובפנים ככ חם ושמח ומואר - בול חנוכה. נס גדול וכייפי.

חוץ מניסים גם סתם טיילנו יחד - אם אתם באזור קחו המלצה חמה ללכת ל-Waimangu volcanic valley מסלול יפהפה ולא קשה שעובר בין בריכות עם צבעים שלא יאומנו מכל המינרלים ששופעים שם, מים מבעבעים, עשן שיוצא מהאדמה, הר געש, מה לא. מוצלח ביותר. לומדים המון והכל מעניין - גיאולוגיה, בנייה של קרקע, מבנה כדור הארץ - לא חסר. נדמה שהרי געש הם תמצית היצירה של יבשה וחיים ודרך השטח והמידע בו למדנו טונות רק דרך העיניים והרגליים. הנחמד הוא גם שמטיילים עד הקצה של העמק, ואז עולים על אוטובוס של השמורה שמחזיר לנקודת ההתחלה. סוכר.

מרוטורואה נחפזנו אל אזור הטונגרירו כי המזג נטה לרעתנו אם נתעכב. רצינו לעשות את הטרק אל ההר שאמור להיות אחד הטרקים היפים שיש. האמת שהמילה רצינו לא מסגירה את כל האמת. אני רציתי שנעשה כל אחד מאיתנו לבד את המסלול וביום שלבד - השני יטייל עם הילדים במסלול קל יותר. אייל לעומת זאת חשב שזה אפשרי לעשות עם הילדים 19 וחצי קמ ביום אחד, רק צריך לצאת מוקדם. זה אפשרי לעשות את זה ב-10 שעות למה לא. מממ. אבל לפעמים מצליח לי והוא משתכנע. הוחלט שהוא ילך למסלול עם אורי (אני עוד אחזור לשם כשנהיה בדרך חזרה צפונה). אורי הפתיע ולקח את ההצעה בשתי ידיים - שמח לאפשרות לשבור את השיא הקודם של 16 ק"מ ביום אחד באנפורנה. ממש דחף לעשות את זה למרות שהמזג ניבא יום עם ממטרים קלים מהבוקר שהולכים ומתחזקים בצהריים (ואחהצ כנראה ברד, את זה שמעתי אחרי שכבר יצאו). לך תבין אנשים שאוהבים מספרים. אבל את זה שהוא לגמרי הפנים את ההנאה מהישג, שהיא לאו דווקא הנאה צרופה - זה כבר רווח לכל החיים. איזה ילד. בכל מקרה - יצאו. לקח לי זמן לשחרר, למרות שידעתי שזה נכון. ארזתי להם היטב, לבשו בגדים תרמיים וקדימה. בזמן הזה אני חזרתי לישון והתעוררתי עם הקטנים מאוחר ויצאנו גם אנחנו למסלול די קליל של 6 קמ למפלי הטרנאקי. חלק גדול מהמסלול ירד גשם, אבל היינו עם מעילי גשם, וגם מוגנים מתחת לעצים רב הדרך. מעייני מיד תפסה את עמדת הבכורה והיה יפה לראות את זה - איך היא מעודדת כשקשה, שרה, מתאימה את עצמה לגילי שהיה רעב ונמאס לו באיזשהו שלב. אני מתבוננת ונהנית מהם כל כך. הם גדלים יפה. כל הרגשות אשם שלי על זה שאני לא מלמדת אותם ככ הרבה, ושרוב הלמידה שלהם היא מקריאה מרובה ומחוברות חשבון (וכל השאר זה רק על הדרך כשיוצא ונחה הרוח) אבל הם בכז לומדים אינסוף וגדלים להיות בני אדם משובחים ומעניינים, פשוט מכל ההתנסויות והאתגרים שנקרים בדרכם בטיול הזה. הם יודעים להתבונן ולשאול שאלות חכמות, הם הבינו כבר כמה עקרונות מאד גדולים של עולם הטבע ויש להם שפע משוגע של היכרויות עם ביולוגיה, אנתרופולוגיה, היסטוריה, גיאוגרפיה, וזה בלי לדבר על החינוך המוזיקלי הרחב שהם אוספים משעות של מוזיקה טובה ביום. אי אפשר באמת לכמת את מה שהם שמים בכיס. אז למה אני עדיין חושבת על כל התכניות שתכננתי ללמד אותם ולא קורות? יאללה עושה לכל התכניות האלה תשליך, מרוקנת לים את הכיסים. לפעמים בנאדם צריך להיות נחמד עם עצמו.

פשוט כי כולנו מקופלים אחד בשני, נפתחים באור

חוזרת לשני הטיולים המקבילים שלנו. כשסיימנו הקטנים ואני את המסלול והתיישבנו לאכול משהו סימסתי לאייל שיעדכן קצת מה קורה איתם. הוא התקשר וכמובן עבד עלי שהם נתקעו בבקתה למעלה, המון גשם, עומדים מחכים שייגמר עם עוד 50 איש. למעשה - הם כבר חיכו לנו ליד הקרוואן. המצ'וגעים סיימו 19.5 ק"מ בשש וחצי שעות. חזרנו בזריזות ומצאתי ילד מאושר וגאה מהשיא שלו, מבסוט עד הגג. הלך את המסלול כמו מלך, נהנה מכל מה שאפשר, לא התבאס לרגע מהעליה הארוכה, לא מהטפטוף ולא מהעובדה שחלק גדול מהנוף היה מכוסה עננים. הנה תמונות שהם צילמו -

ואלה מהטיול שלי עם החמודימדים -

למחרת הטונגרירו אצנו לכיוון וולינגטון כדי להגיע למעבורת לאי הדרומי אליה כבר הזמנו כרטיסים שבועיים קודם. די פסחנו על וולינגטון עצמה וחבל, אבל מאחר ועוד נחזיר את הקרוואן באוקלנד אני מתכננת לשוב לכאן בדרך. גם כי זו בירת ניו זילנד, וגם כי יש בה לא מעט לראות ולעשות (כן כן, עליתם עלי, עוד מוזיאון...).

המעבורת לאי הדרומי התבררה כאניה עצומה בגודלה עם כמה קומות. הפלגה יפהפייה שארכה 3 וחצי שעות. בסופה עגנו בפיקטון והתחלנו את האי הדרומי של ניו זילנד. אמור להיות יותר פראי ופחות מיושב, המון טבע וטיולים. אנחנו כאן כבר שבוע ומשהו אבל אספר על זה כבר בפוסט הבא - שיהיה מסודר. צפון דרום וככה.

הטיול ארוך, המעבר למקום חדש הוא בדכ לא קל. קצת להתחיל את הטיול שוב במובן מסויים. לאסוף כח, להתמקם ולהתאקלם שוב, להבין מי נגד מי ולפתור כל מיני פלונטרים של סידורים. עכשיו אנחנו כבר קצת אחרי כל הדבר הזה. נהנים מאד מחיי המותרות שמרגיש לנו שהקרוואן מסדר לנו. מטיילים הרבה. חוויות בקילוגרמים מדי יום. אבל איך אומרים - חסר לי לשבת בכסית ולצחוק עם מוישה ועם חצקל. אני יודעת שהזמן הזה ירגיש לנו פעם כמו איזה סיפור מיתולוגיה יפה, רחוק ולא יאומן. אבל אני בכז חושבת לי גם על החיים החדשים שמחכים לנו באלון הגליל, בבית שמעולם לא גרנו בו, עם אייל כאזרח. להתחיל איזשהו פרק ב שאיש משנינו עוד לא בדיוק יודע איך יראה, ומה נהיה כשנהיה גדולים. בכל מקרה הטיול הזה הוא מקום טוב לעצב בו את כל מה שחשוב - כל אחד את עצמו וכולנו יחד. מה שיוצא אני מרוצה, את זה אני יודעת בוודאות.

יאללה ביי בינתיים.