הימים שלא מצלמים בהם

ימי חול. כמה טוב החולין הזה. לא נוסעים לשומקום, 'מטיילים' רק עד לשוק כדי לאכול ארוחת ערב. קמים בבוקר לאט, לא יוצאים מהמיטה לפני 8 ומשהו (לא לצחוק, אצלנו זה סופר מאוחר...). הגדולים קוראים במיטות ומחכים שנתעורר. גילגול חורפ ואז בא למיטה שלנו להתפנק ארוכות. מנשנשים את הילד-קינוח הזה בהנאה. ויש יותר מיום שבת אחד כזה בשבוע. זה השבוע שלנו.

הגענו לפני כמה ימים להויאן. עיירה יפהפייה במרכז ויאטנם. סופר תיירותית ולא בכדי. אבל התיירותיות שלה נעימה לי. פינוק שכזה. אוירת צ'יל רגועה. שדות אורז, ים, בריכה קטנה במלון, אזור של העיר העתיקה שכולו פנסי משי סיניים צבעוניים. חנויות שחלקן ממש ממש מפתיעות בכמה שקורצות. בקיצור - לא רע בכלל.

אבל יותר מהכל מה שעשה את השינוי המרענן הוא משפחת להב שפגשנו פה במלון. חדר לידינו הזדמנה לנו משפחה שמטיילת כמונו בעולם, עם ארבעה ילדים סופר חמודים, בדיוק בגילאים ובמינים של הילדים שלנו (עם שני ילדים לגיבוי לאורי, אחד גדול טיפה...), והעיר שושן צהלה ושמחה! מכאן נפתחו ימים משותפים של בוקר בבריכה, צהריים במאכליות בשוק המקומי וערב ביתי עם שולחן גדול עם שקשוקה, סלט קצוץ וכיוב'. לאורך היום כשלא בבריכה הבנים עם קטאן, הבנות מציירות או מממציאות לעצמן משחקים, אנחנו מקשקשים עם בירה במרפסת עד 2 בבוקר. ככה נראים ימים שלא מצלמים בהם... אין מה ולא צריך לצלם - ויש ככ הרבה עונג וחוויות בכז.

מעניין איך נצליח לשמור על קשר. אנחנו מדי פעם פוגשים משפחות מטיילות ולפעמים ליבי נקשר. יש לנו עוד שנה ומשהו של נדודים וגם להם עוד זמן רב של מסע ברחבי הכדור. האם משהו ישמר חוץ מהזיכרון הנהדר והחיבור של הימים הללו? שאלה. מקווה שכן. אלה אנשים שאנחנו חולקים איתם משהו מההיות החדש שלנו.

יש לי חוב מהפוסט הקודם על שני מקומות שיצאנו אליהם לטיול מהאנוי. וטוב שכך - אחרת מה היה פה בתור תמונות... מנסה לכתוב עליהם אבל הזיכרון הוא ככ חמקמק. בזמן שהדברים קורים נדמה לך שאין סיכוי שתשכח אותם, אך מרחק ממש לא גדול כבר מעמעם את הצבעים וכמו מערבב את החוויות בקערה אחת, קשה להפריד למרכיבים. ובכל זאת -

סאפה. טיול של שלושה ימים שיצאנו אליו באוטובוס לינה בבוקר מהאנוי. מתעכבת רגע על המונח אוטובוס לינה. לאייל - כנראה בן טיפוסי יש איזשהו קטע עם כלי תחבורה. הוא מנסה לגוון לנו ככל האפשר את כלי התחבורה שבהם נשתמש. ממש ככה, ובמודע. משעשע בעיני. בכל מקרה - נסענו 6 שעות שוכבים לנו באוטובוס. הילדים בתלת מושבים, כעין מיטה זוגית בקומה העליונה ואנחנו מתחתיהם. מבחינתי אוטופיה. הזמן עבר די מהר (או שזה הזכרון שמטעה, לא חותמת) והגענו לאזור גבוה והרבה פחות הביל מהאנוי. אזור הררי עם טרסות אורז על ההרים התלולים ובואדיות שלמרגלותיהם, כפרים פה ושם.

אנשי שבטי-ההרים שחיים באזור הגיעו לפני מאות שנים ממונגוליה. חלקם אפילו לא דוברים ויאטנמית אלא רק את שפת השבט. והשפות שלהם אינן שפות עם כתב. כן. האנשים שם רובם אינם יודעים קרוא וכתוב. בית הספר הראשון נפתח שם לפני פחות מ-30 שנה. מאז הילדים לומדים גם ויאטנמית ויודעים לקרוא ולכתוב. אבל לא נהוג לסיים יותר מכיתה ו'. אלא אם הילד הוא עילוי, עדיף שיסיים את לימודיו ויצטרף לעבודה. קשה להאמין. מצד שני - כמו בכל האזורים הכפריים, החיים הללו דורשים אינסוף עבודה. כביסה עושים ביד, בשר משיגים מהתרנגולת שבחצר, ירקות צריך לגדל, ואם רוצים להתקיים צריך לעשות שני דברים - לגדל אורז בטרסות ולארח תיירים ב-homestay. גידול האורז הוא חתיכת עבודה קשה שרק מלשמוע על התהליך אתה כבר מתעייף. ואז אתה מרים את עיניך ורואה שכל ההרים מדורגי טרסות על גבי טרסות, המוני טרסות בכל הצורות וכולן מנצלות בצורה מקסימלית את תוואי השטח. מי יעבד את כל זה? לא אני למזלי.

את הטרסות בונים עם מעדר ויוצרים בור רחב ועם הבוץ שמוציאים יוצרים את המדרגה (וראינו גם נשים זקנות ממש שעושות זאת). אחכ צריך לדאוג להובלת המים בנגר מטרסה לטרסה. את האורז זורעים בתנועת הזריקה הקלילה שלפעמים רואים בציורים. אבל זה לא נגמר כאן. כשהאורז נובט והכל ירוק מזמינים את כל בני המשפחה המורחבת וכולם מבצבצים בבוץ ועוקרים את השתילים בעדינות. מאגדים באלומות. אז חורשים הלוך וחזור כל טרסה עם הבאפלו. רק אחכ שוב קוראים לכולם ושותלים את השתילים שדוללו במרווחים שווים ומסודרים בין שתיל לשתיל.

הנה כמה עובדים לא מיומנים בכלל שחושבים שטרסה זה סוג של פארק שעשועים ומודים בליבם שזה רק ביקור (כך משיחה עם אורי שבין כל הכייף ממש הבין את זה)...

ישנו שם בהומסטיי אצל משפחה. בית אבן ליד הטרסות. בפנים אין ריצוף רק אדמה חרסיתית קשה. אין סלון ואין חדרים - רק וילון מסביב למיטות שיוצר מעין הפרדה, סטייל חדר מיון (אנחנו ישנו בעליית גג אז היתה לנו מידת פרטיות כלשהי) המטבח בחוץ - כי מבשלים על אש, והשירותים מקלחת גם כן אי שם. אין רהיטים מלבד שולחן וכסאות פלסטיק. ובתוך כל זה היה לילדים כייף אדיר לשחק תופסת ומחבואים וכל מיני משחקים שמכירים בלי מילים בכל העולם עם האח והאחות שגרו שם. בדיוק בגילאים של אורי ומעייני. פו וזו. אלה השמות. מעבר להברה אחת זה כנראה טו מאץ'. חמודים ונעימים ואמא שלהם כועסת עליהם בדיוק אותו דבר כשהם לא מתנהגים יפה, ומתמוגגת באהבה כשהם מסבים לה נחת, משחקים וצוחקים עם הילדים שהרגע הכירו. אכלנו ארוחת ערב משפחתית נפלאה יחד ואפילו שתינו יין אורז (happy water) סופר חזק ודי טעים שהם מזקקים בעצמם.

אחרי שני לילות וטיולים עם המדריכה בת שבט המונג בין טרסות אורז, יערות במבוק, כפרים נהרות ומפלים חזרנו למלון-בית בהאנוי.

חיה ממש חמודה שמצאנו ביער הבמבוק. סוג של קואלה

המקום השני שנסענו אליו היה טאם קוק. אחרי יום יומיים רגועים בהאנוי הרגשנו שצריך לעשות משהו ותפסנו אוטובוס לאזור כפרי לא מרוחק עם נוף משוגע. הבונגלו שאייל הזמין הסתבר כהצלחה מסחררת והרגשנו בחופשת חלומות יוקרתית ללילה.

האזור הוא עמק רחב עשיר בנהרות, שדות אורז ירוקים מלא העין ומעין תצורות סלע-הרים גבוהים כמו בשיט ההוא בפוסט הקודם. הכל מיוער וירוק. יפהפה. עלינו על טוסטוס למרכז העיירה (כלי תחבורה, זוכרים?) ומשם יצאנו לשייט בסירת עץ קטנה (ושוב, כלי תחבורה) שאותה השיטה משיטה לאורך הנהר. הנוף הוא של גו'נגלים ירוקים מתנשאים מההרים מכל עבר, צמחי מים צומחים מעל ומתחת למים הצלולים, והכי מדהימות הן תשע מערות הנטיפים שלתוכן משייטים. להוריד ראש! כל אחת שונה מרעותה וכולן מלאות הוד, יפהפיות. היו גם כמה מקדשים במקומות מפתיעים ליד הנהר או בראש ההר שאליו טיפסנו בעצירה, אבל האמת היא שכבר שבעתי מאלו.

יש לי המון זמן לחשוב, להתבונן, לשוחח שיחות מעניינות, לכתוב כאן בבלוג הזה מחשבות. זה החופש האמיתי. והילדים ככ גדלו מאז תחילת הטיול, אפילו שעברו פחות מחודשיים. כמה כייף שהיינו שם יחד כדי לאסוף ללב את הרגעים האלה. את אייל המזוקן (אלה בגדי השחרור שלו מבחינתי. זו בלוריתו המתנפנפת. לא מרשה להוריד) עם מעייני עליו, מקשקשים ונהנים זה מזו, את גילי שמפתח מבט בוגר שכזה ויכולת הסתגלות שחוקרי אבולוציה צריכים לחקור במרץ, את אורי שמבין הכל ולוקח עמדת מבוגר כל הזמן, לומד ומיישם מאייל גבריות אולד סקול סטייל. רק להגיד הרבה תודה בלב על המתנה הענקית הזו שנתנו לעצמנו. זה לא קל וצריך לשחרר כל מיני נתיבים שנדמה היה שאין בילתם. לוותר על הקרקע מתחת לרגליים ולעלות על האומגה המשוגעת. תכלס זה חתיכת כייף עם כל הקושי.