אוסטרליה - לא יאמן שאנחנו כאן

אנחנו למעשה כבר יותר משבועיים כאן. בצד השני של העולם. והאמת - כל הסיבוב ערבוב הזה של הכדור שלנו כנראה עושה עבודה כי הדברים הם לא שונים כל כך כאן. מה גם שהתרבות והשפה מבוססי אנגלית, ואירופה וזה מוכר לנו. לא שהמקומיים מדברים אנגלית - זה דומה אמנם, אבל כשמסיימים לומר משהו אני מבינה שהבנתי רק חצי. את השאר אני אצטרך להשלים מההקשר, או לצאת כלומניקית ולהגיד שפספסתי. זה ממש מעורר מחשבה העניין הזה של האנגלית האוסטרלית הזו. הגיעו מתיישבים (כיבסתי את זה, אני יודעת...), דיברו מן הסתם אנגלית בריטית יפה מהבית. פאסט פורוורד להיום - והם מדברים שפה די אחרת שמדברים אותה רק כאן. מעניין לחשוב איך הנוף השונה, האקלים ותנאי המחייה משפיעים על השפה והופכים אותה לתבנית נוף מולדתה החדשה. במבטא האוסטרלי המילים מתארכות בפה כדי להתאים למרחבי היבשת הזו, האינפוף המתנשא מעט של הבריטים מפנה את מקומו לחספוס מלא חביבות. גם בחירת המילים היא אוסטרלית ייחודית - האיש שקנינו ממנו את הג'יפ קרא לי love בשיחת הטלפון הראשונה כשביררתי פרטים, והפקידה בבנק שהיא צעירה ממני מכנה אותי sweety. מוזר, צריך להתרגל, אבל רע זה לא.

הכל פה די ווילד לייף תכלס

אז את ההתחלה עם הנחיתה לפנות בוקר כבר סיפרתי. מהשדה של פרת' הגענו לדירת איירבינבי שלא נראתה כמו באתר והיתה אעפס טיפה מדכאת. אבל הבנו ותיקנו, ארזנו זריז ועברנו לדירה נעימה ומשמחת ומאז - וואלה, טוב לנו פה.

אנחנו במערב אוסטרליה שהיא המדינה ששטחה הוא הגדול ביותר באוסטרליה אבל היא הכי פחות מיושבת ובאופן כללי נחשבת פראית יותר. פרת' הבירה בה התחלנו היא עיר שנהר ענק זורם ומתפצל בה, מייפה את הכל וגם מכניס איזו אנרגיה של מים למקום - זורם פה ורגוע למרות שזו עיר גדולה מאד. יש את האוקיינוס, יש חופים יפים, ירוק פה ורחב, הכל מטופח והרבה בתים ויקטוראינים יפהפיים במרכז העיר. נעים. יש פה משהו רגוע גם כי הם שומרים כאן על life-work balance מרשים מאד - בשעה חמש, גג חמש וחצי כל החנויות סגורות. כולן. גם אלה הגדולות שלא במרכז העיר, גם אלה שבקניון. הכל. מה קרה? אתה צריך משהו - תבוא מחר. גם לבעל העסק ולעובדים יש חיים. כולם הביתה. וזה מדהים. אנחנו בשנת 2018 בעיר מערבית לחלוטין - והם מצליחים לשמור על הדבר הנכון הזה. להעריץ. היינו בגלידריה - כתוב שנפתחת בין

12-16, כשמזג האויר מתאים. וואלה. צריך לחשוב על צורת החיים הזאת.

ביום השני של ההגעה לאוסטרליה החלטנו שקודם כל הולכים לראות את המקומיים שתמיד רציתי לראות - קואלות, קנגרואים וכל מיני חיות אקזוטיות שחיות רק פה. מצאנו פארק שהוא שמורה של חיות בר אוסטרליות ומיהרנו לנסוע.

וואו איזה חלום - קואלות אמיתיות מקרוב, שאפשר ללטף ולצלם והן ככ כמו שדמיינתי (חוץ מהגודל, זו חיה די גדולה) - עייפות ואיטיות ועם תנוחות ותנועות הכי חמודות שיש. התלהבות אין קץ מצידי. הילדים עוד לא באמת מבינים שאני חולמת על זה מילדות ובינתיים אני כבר בת 40. הם עדיין בילדות והם כבר פה. למה שיבינו שזה משוגע. פגשנו חיות מדהימות ואת רב השמות אני לא זוכרת, אבל סופסוף ראיתי את החיה שתמיד מצילה אותי ב'ארץ עיר' כשמגיעים לאות וו. לא, וירוס זה לא ממש חיה. וומבט! (זו החיה הלא מזוהה שבתמונות למטה)

המשך הימים בפרת' היו ימי התארגנות - קנינו ג'יפ, עשינו לו ביטוח, פתחנו חשבון בנק אוסטרלי, היינו בקיי מארט כדי לחפש קצת ציוד טיולים בזול וגם בגדים לילדים שגדלים, מכתימים בגדים וכל מה שילדים נוהגים לעשות. והולכים לסופר כמעט כל יום. בין לבין - הולכים לפארק ומעיפים מטוסי נייר, גילי לא מתבייש ומצטרף לכדורגל עם חבורה של טינאייג'רים (אמא, איך אומרים באנגלית "אפשר להצטרף?"), והכי כייף - מתגלגלים על הדשא בירידה. איזה חיים פשוטים ויפים פה. מצאנו את עצמנו גם קצת מתיירים לנו בכל מיני מקומות. למשל המטבעה של פרת' בה ראינו גושי זהב גולמיים במשקלים של בין 10 ל20 קג. זה מרשים נורא. וגם ראינו איך מתיכים זהב אמיתי ויוצקים ממנו מטיל זהב. שמענו סיפורים על ההיסטוריה של המערב שקשורה כולה לזהב שמצאו ועדיין מוצאים כאן. נו, לא הכחשתי אף פעם טענות על גיקיות. מה תעשו לי.

אם אתם מוצאים את עצמכם במקרה באזור פה לכו לאי רוטנסט ותארגנו לכם גם לילה שם. אנחנו באנו רק לרגע והצטערנו שלא יכולנו להשאר, כי היו לנו כרטיסים חזרה למעבורת. חיה שם חיה חמודה בשגעון בשם קואקה. משהו שנראה כמו מכרסם שפגש קנגרו. הקואקה חיה שם בהמונים, לא פוחדת מבני אדם ודי חובבת סלפי. לא יכולנו להפסיק ליהנות ממנה. ומהחופים. אוי איזה חופים...

קודם כל הקואקה. מבחינתי היא נכנסת לדירוג של אחת החיות החמודות בעולם

הטיול מקבל צורה של חיים רגילים קצת. סביבה מערבית מוכרת, אוכל ביתי כל יום, סידורים של אנשים רגילים, בנק, סופר. וגם אנחנו כבר נכנסנו לאיזשהו מקצב משלנו. מקצב פנימי שהוא ככ אחר מהחיים שחיינו לפני כן. המון ביחד פתאום, לא ממהרים ואין מחוייבויות, שנינו פנויים להתבונן ולנכוח בחיינו, לראות את הילדים גדלים מול העיניים מילימטר אחרי מילימטר של התפתחות ושינוי. קמים כל בוקר עם גילי שבא להעיר אותנו. אורי מושך לגילי את הזמן במיטה עד שהוא מרשה לו להעיר אותנו בסביבות 8 וחצי (אורי אם אתה כבר נורא גדול וקורא את זה - תדע שאנחנו חייבים לך על זה ושהודנו לך בליבנו כל יום). מעייני מצטיינת בלחרופ והיא מתעוררת אחרונה בבית. הולכים להכין ארוחת בוקר ואוכלים אותה ביחד. לאט. אחכ בדכ הילדים שוטפים כלים אלא אם ממהרים ואז יוצאים לסידורים או לשוק של פרמנטל או לאיזה משהו אחר. הגדולים כבר גדולים, רוצים לדעת את התכנית מראש. אבל גם הם מגלים שאנחנו בונים את רב הדברים תוך כדי תנועה. שיעור חשוב לדעתי לראות שהמבוגרים לא עובדים עם איזה מניואל ברור שיום אחד כשיהיו גדולים יקבלו אותו וידעו מה עושים ואיך, דבר אחרי דבר. לא. אנחנו לומדים על הדרך, טועים קצת, מצליחים קצת. מסתדרים. כל אחד מאיתנו מוביל חלק. אף אחד לא מושלם. מתלהבים מעצמנו כשמצליחים, צוחקים אחד על השני כשלא והכל טוב. התכליתיות יתר שהיתה נהוגה אצלנו היא כבר לא הכרח המציאות והקצב כולו משתנה, המצפן הוא אחר. היומיום מכוון לפי הדברים שאנחנו צריכים ורוצים שיקרו.

מעייני עושה את מה שבאמת רצתה שיקרה - לשחק עם הגלים תופסת. הם תמיד מנצחים אבל הריגוש בכז נשמר

תוך כדי עשיה אחרת שמעתי באחד הערבים שיחה של אייל ואורי על כסף. אורי מאד מתעניין במספרים בכלל ובכסף בעיקר. מחשב הכל כמה עולה וכמה בארץ וממיר מטבעות וכל מיני. השיחה היתה כי דיברו על הגעגועים של אורי וכמה היה נותן כדי לשחק עכשיו קצת עם ארז חברו. טלפון זה לא המדיום שמספק לו את הדבר. אייל הציע שיטוס לשבוע לארץ בעצמו ויחזור - אם זה באמת חשוב לו ורוצה. אורי לא יכל לקלוט את האפשרות, העלות היתה לא ריאלית מבחינתו. אייל הסביר לאורי את העיקרון הכללי בהתנהלות שלנו עם הכסף - צריך להחליט מה אתה רוצה. זה לא קשור לכסף. כסף בא והולך אבל החלומות שלנו והחוויות שלנו הם באמת שלנו ונשארים איתנו. הם יותר חשובים וצריך לכוון לפי זה. לא לפי כמה יש וכמה יעלה. לקח לי שנים לקבל את זה, ועדיין קשה לי. אבל הוא ככ צודק. לא צריך איזה מכת פרופורציה שהחיים מארגנים לנו לפעמים כדי להתחיל להגשים את מה שלא הרשת לעצמך להעז. לא שהכסף שאין יכול להספיק להכל. זה לא זה. זה שצריך לכוון את המצפן לפי הדבר הנכון, לא לפי העלות שלו. העלות והדרך הם האתגרים שצריך לעמוד בהם. אבל אם מכוונים לפיהם יוצא בינוני ולא ממש מה שרצינו. לאייל זה ככ ברור. אני צריכה כל פעם תזכורת שוב. ואורי החליט שנשאר. נראה לי שהיה חשוב עבורו להרגיש שיש כאן בחירה אישית ולא כורח. לא קל לילד שמחובר לחברים שלו מאד להיות הרחק מהם, למרות הווטסאפ והשיחות.

אתמול התחלנו סיבוב של 10 ימים בדרום המערב. השכרנו קרוואן מאיזה סבא וסבתא נחמדים (יש אתר גאוני שמחבר בין בעלי קרוואנים לשוכרים כמונו), חיברנו לג'יפ והנה, אנחנו ישנים כבר לילה שני במרחב הקטנטן והחמוד הזה. חוויה מעניינת. מחנים את "הבית" בפארק. מטיילים כל היום עם הג'יפ וחוזרים "הביתה" לקראת ערב. טיילנו היום עד לנקודה הדרומית ביותר במערב אוסטרליה. מגדלור ניצב שם, הרוחות עוד רגע מעיפות אותך. הים סוער ויפהפה, גלים אדירים. כאן נקודת המפגש של האוקיינוס ההודי והאוקיינוס הדרומי. נראים בול אותו דבר אם תשאלו אותי... אמורים להיות פה גם לוויתנים אבל לא תצפתנו על שום זנב מתרומם. הייתי מתה לספר שכן.

... ילדים לא מתים מקור למרות שגילגול נראה שכן. שרד

בדרך הילדים שוב צחקו עלי כשהתלהבתי התלהבות יתר. הפעם זה מעצי הקרי הענקיים שיש כאן. מדובר על מין של אקליפטוס (כמעט הכל כאן מין של אקליפטוס. עד כדי כך שהם לא קוראים לזה אקליפטוס אלא בשם של הזן עצמו) עם גזע חלק בצבע אפור לבנבן. המוני עצים גבוהים מאד ומרשימים מאד. יער אדיר שמלא בהם. נוסעים ונוסעים ויש עוד ועוד. יפהפה. אז הילדים צחקו אבל נדבקו בהתלהבות. זה מה שחשוב.

אחכ ירדנו לים כי כשהילדים ראו אותו בדרך אז כבר לא היה מצב שלא נגיע לחוף. חול לבן, ים תכלת וגלי ענק. הם שוב שיחקו את המשחק החוזר של התופסת עם הגל. הגל תמיד מנצח מתישהו ונוגס בנעליים ולפעמים גם במכנסיים. נשמתי. עניין שלהם. זה כזה ריגוש מבחינתם שהם יכולים להמשיך ככה בלי סוף.

הפעם אורי לא הצטרף לאחים שלו כי הוא היה עסוק איתי בלגלות את החיים המוזרים שהים הזה פלט. אצות שונות, שלדים סידניים של דיונונים, שבלולים מוזרים שעוד אף פעם לא ראיתי כמותם והכי מגניב - מן יצור ששמו שלפוחן כחול שלא יכולנו להפסיק לצלם. כמה יש לגלות.

אז בימים הקרובים נמשיך לטייל כאן. יש עוד מערות נטיפים שאנחנו שומרים לימי הגשם שצפויים מחר ומחרתיים. המזג החורפי פה קר ועם רוחות קרות ממש, אז טיול רגלי ארוך לא נצליח אבל לפחות האזור רווי ביקבים וטעימות של גבינות ושוקולד אז יש איפה לסבול בין מערת נטיפים אחת לאחרת. נקווה שהשמש בכז תחליט לחמם אחכ.

בינתיים, יאללה ביי.