המערב הפרוע מתחיל

השעה עכשיו עשר בלילה. אנחנו ישנים באוהל ענק עם חדר לנו, חדר לילדים וחדר אמצעי עם הדברים שלנו. מרווח ושווה. לא הייתם כאן כשהיינו צריכים להקים אותו אז יש סיכוי שזה נשמע לכם מגניב. הג'יפ עמוס, כלומר מפוצץ בציוד. שק"שים, מזרנים מתנפחים, כירת גז ניידת ובלון, ג'ריקן דלק, פנסים למינהם, 2 צידניות עם אוכל, וזה חוץ מהציוד הרגיל של בגדים, משחקים וכל מיני. כבד האירוע.

למעשה אנחנו מתכוננים לעניין כבר די הרבה זמן וקצת דחינו את הקץ עם היציאה. התעכבנו לנו בפרת', הארכנו את השהיה בדירת האיירבינבי המפנקת ביום ועוד יום ועוד יום. עכשיו פנינו צפונה, לטפס את מערב אוסטרליה מדרום לצפון עד לעיר בשם ברום. פלח הארץ הזה נחשב לפרוע, מיושב בדלילות ויש לא מעט אזהרות שצריך להצטייד היטב כי לפעמים אין תחנות דלק או סופר למשך מאות על מאות קילומטרים. בא לי לא טוב ויושב רע על הגנים הפולניים. אז מה עושים - דוחים קצת. מן תחושה כמו כשמשנרקלים ופתאום מגיעים לקצה השונית. פתאום זה כבר לא משחק - מעבר לשונית היפה תמיד יש מן קצה שמעבר לו הכל כחול ועמוק בלי סוף וקצה. ככה זה הרגיש לי. טיפהלה מפחיד בקיצור.

יצאנו לדרך. יש מוזיקה טובה, מאחורה 3 חמודים, נראה לי יהיה בסדר

אבל לכל דחיינות מגיע השלב שאתה אומר לעצמך באמת די. אין סיבה. צריך לקפוץ למים. אז הנה - קפצנו. שלשום הרמנו קלאץ' צפונה וממש לא נורא. אנחנו רק האוהל היחיד הלילה באזור של האוהלים כי השלושה האחרים שהיו עברו לבקתות. אנחנו רק מול האוקיינוס כשצפויה סערה לפנות בוקר. זה הכל. מה הבעיה? כמה יתדות אקסטרה, בקבוקים חמים לילדים והכל פיקס. Not. אני די משקשקת... לא עברנו לבקתות כי הן נורא יקרות (1000 שח ללילה אם תהיתם) ואייל שש אלי הרפתקה. ממש מבסוט. אז קדימה, אם הוא ככ רוצה לספק לי חומר לבלוג מי אני שאסרב למנחה הרומנטית. אמנם לא קר אבל נראה לי שיהיה תענוג לישון כשהבד של האוהל מתנפנף והגשם מטפטף. בהצלחה לנו.

אז זה הלילה שצפוי לנו, אבל בשבוע ומשהו שחלפו מאז שכתבתי היו עוד כמה הרפתקאות. סיימתי את הפוסט הקודם בתחילת טיול הקרוואן שעשינו בדרום המערב. 10 ימים שבהם נסענו בערך 600 קמ (ואז חזרה...). התחלנו באזור יפהפה שנקרא מרגרט ריבר. אזור לה דולצ'ה ויטה אוסטרליה סטייל - יקבים על גבי יקבים, נוף של אחו ירוק מלא העין עם עדרים של פרות, כבשים ומדי פעם גם להקות קנגרו רועים להם. ירוק זוהר של העשב ועליו הפרות בשחור לבן. גבעות עגלגלות ואח"כ מישורים רחבים של ירוק. וואו כמה יפה. ותמרורי הווילד לייף שנראה לי שאני מפתחת התמכרות קלה אליהם. ובאמת יש לא מעט. ולא בכדי - אפילו ראינו להקה של אמו פעם אחת. חופשיים. אוכלים להם עשב, פשוט ככה. פעמיים יצא לנו לעצור ליד להקת קנגרו והם כולם מזדקפים ומביטים אלינו. כמה עשרות קנגרואים כולם באותה תנוחה, כולם עם המבט אלינו - שואלים - מה אתם הולכים לעשות. ברגע שפותחים את דלת האוטו הם מתחילים לנתר ולהתרחק. אבל עדיין הלב שלי עולז וקופץ איתם. זה אמיתי כל האוסטרליה הזאת.

חיים בקרוואן הם קצת מצחיקים, הכל במיני. מדי בוקר מצאנו את עצמנו משחקים בתוך ה"פליימוביל קרוואן" שלנו. מכינים ארוחת בוקר במשטח הקטן שאפשר להרים ומתחת זה הכיור של המטבח, שמים את הדברים הקטנים שלנו על השולחן הקטן, מנסים להשתמש בשירותים הקטנים (אין מצב להשתמש במקלחת. עזבו, זה פשוט הברז של הכיור שכשמושכים אותו זה הצינור טוש), פותחים את הארונות הקטנים - הי תראו יש פה קומקום חשמלי קטן. איזה חמוד! אוכלים כמו משפחת פליימוביל לתפארת את ארוחת הבוקר ויאללה לג'יפ, הולכים לטייל. המזג נע בין חורפי-ישראלי לחורפי ממש אבל בסהכ לא הגביל אותנו בכלום. כשהיה קר יותר - טיילנו במערות הנטיפים הרבות והשונות באזור. בכל אחת יש מרכז מבקרים מקסים והדרכה משובחת לתוך המערה עם הרבה מאד ערך מוסף בצורת הסברים, הקשרים, תאורה משתנה בפנים, התנסויות כאלה ואחרות לילדים. כמה יש לנו עוד ללמוד מהם על איך להנגיש את הטבע.

בימים שהמזג היה טיפה יותר מאפשר יצאנו לחופים. בארץ - חוף זה חוף. אחד יותר לבן אחד יותר צהוב, לפעמים זיפזיף. חלק עם שובר גלים חלק ללא. זה בערך ההבדל, בגדול. וכאן - איזה עושר. וזה גם לא ים, אלא אוקיינוס, וזה מתנהג אחרת. גלים עצומים גבוהים ומתנפצים, ומרחבי ים בלתי נתפשים, ולפעמים יש חופים עם המון אצות שנתלשו באיזו סערה ואפילו זה מעניין כי המגוון שנפלט הוא מכל הצבעים והצורות. אז אנחנו חוקרים את השבלולים והצדפות השונים, את המן מדוזה שכבר כתבתי עליה שהיא יפהפיה (שלפוחן כחול). בחופים הסלעיים יש המוני סרטנים בכל מיני צבעים וגדלים שאם שומרים על שקט ומרחק רואים אותם בהמוניהם כל פעם שהגלים מתרחקים. רק מתקרבים וכולם מתחבאים בסדקים, אופס והם נעלמו. שיחקנו משחקי בילוש אחריהם עד שכבר נהיה קר מדי. כמה כייף. ים זה נפלא, אפילו אם אפשר להרטיב מקסימום עד הברך. נסענו מחוף לחוף, כל חוף והאטרקציה שלו - באחד יש סלעים שנתנו לחוף את שמו - חוף הפיל. עשרות סלעים שנראים כגבותיהם של פילים ענקיים. ואחר עם בריכות קטנות וצלולות בין הסלעים והאבנים, ובתוכן שלל קונכיות וסרטנים. במקום אחר אנחנו בכלל לא מגיעים לחוף אלא רק הולכים במין מצפור שכזה, מתחתינו צוק גבוה שמתרומם מעל הגלים והם מתנפצים עליו הרבה מעל גובה ראשינו . מפגן עוצמה מופלא.

ככ הרבה חוויות ומראות כל יום. בארוחת הערב אנחנו מנסים לכנס את עדר החוויות של כולם לתוך איזה סדר ואולי זיכרון - מה כל אחד זוכר ואהב, מדרגים את הדברים. איכשהו לנסות לאחוז עוד רגע ולהשליט סדר בכל העושר הזה. בכל האושר הזה. וזה תמיד משעשע ולפעמים גם מפתיע מה היו הדברים הכי זכורים ואהובים על כל אחד. אני מנסה לזכור כדי לתת דוגמה, אבל בראש שלי זה כבר סלט והכל טעים לי יחד. לא תמיד אפשר להפריד למרכיבים...

אחרי מרגרט ריבר המשכנו עוד דרומה לכיוון ערים שנקראות דנמרק ואולבני. גם הן ערי חוף, וגם שם גילינו גילויים בים. אבל כאן באוסטרליה, הקרובה לקוטב הדרומי החוק הוא הפוך, וככל שמדרימים נהיה קר יותר. נפלנו על ימים די קרים ועם רוח. אז אמנם ראינו הרבה קשתות אבל הרוחות כמעט העיפו אותנו. מה זה משנה. הכל חוויה. ועם כובע ופליז אפשר גם לדשדש רגליים בים אפילו בלי אפצ'י אחד.

ליד דנמרק הלכנו למקום מיוחד שנקרא "עמק הענקים" שבו נשמר אחד הזנים הקדומים ביותר של האקליפטוס. במרכז מבקרים אמרו שיש עדויות של הזן הזה עוד בתקופה של גונדוונה (תגגלו, אני אשמע סופר גיקית אם אסביר) שזה בערך 200 מליון שנה אחורה. לא ברור לי איך מזהים סוג עץ מתוך מאובן אבל לא הקשיתי. אחכ אני לא אבין מה אמרו וסתם אסתבך.

בכל מקרה - אלה עצי אקליפטוס אדירים ועתיקים (לא ככ דומים לאקליפטוס שאנחנו מכירים בארץ), והאוסטרלים הגאוני טבע האלה עשו פארק עם שביל הליכה של כמעט קילומטר בצמרות העצים. גובה 40 ומשהו מטר מעל האדמה (נראה יותר) והכל ככ ככ יפה וירוק ומרשים. ממש. לא מפחיד כי הכל עם מעקה בטיחותי מאד ואין סכנה או פחד, רק יראה מהיופי של המקום והעצים הללו. אח"כ טיילנו בשביל למטה. סבך יפהפה של עצים עם גזעי ענק ושרכים ועשבוניים וכל מיני. פטריות עצים ופטריות כתומות ואדומות וכל מיני. ועצים עם גזע מבוקע שהם ככ גדולים ורחבים שאפשר לעמוד בתוכם. איך אמרו הג'ירפות - איזה פאר. יויי, איזה פאר.

את הדרך חזרה עם הקרוואן עשינו ברוחות ובגשם. לא קל לנהוג (לא שנהגתי...) עם "בריון" כבד מאחור שדוחף את הג'יפ בירידות ומכביד בכל שאר הזמן. לא לכל מקום אפשר להגיע וזה ממש קובע את ההחלטות של לאן נוסעים ואיפה עוצרים. שמחנו שהחלטנו להתנסות בקרוואן, ויותר מכך שמחנו שאנחנו מחזירים אותו וחוזרים לקלות של הג'יפ לבדו להמשך הטיול שלנו באוסטרליה. הרבה יותר נעים ללא הגרר הזה. ואני עדיין חושבת ככה, גם כשהרוח מכה פה באוהל. נראה מה מחר.

תמיד טוב לעשות איזה הפסקה עם החיוך של גילי. וגם כי אין לי תמונות של הסופה. אל תגזימו

אז הדברים שלעיל נכתבו יומיים אחורה. עכשיו אני יכולה לספר על היריה של האקדח שהופיעה במערכה הראשונה.

מה אומר - אכן תמונות קשות. לקראת ערב התעוררו חששות אצל אייל, אולי בכז ומה יהיה. אמרתי - החלטנו אז החלטנו. מספיק. עכשיו אנחנו פה עד הסוף המר. לקראת לילה החלו הרוחות לבוא בגלים. כמה דקות של רוחות משוגעות, וכמה דקות של רוחות שפויות יותר. ופה ושם טפטופון. כתבתי את מה שקראתם קודם והלכתי לישון. לוקח זמן להרדם כשישנים בתוך דגל מתנפנף אבל נרדמתי בסוף. ב2:30 אייל מעיר אותי. האוהל מיטלטל ברמה שהוא חשש שנעוף איתו. אמרתי - לא נעוף, יאללה תישן. הגר, קומי. תהיי רצינית. תסתכלי על האוהל. טוב, אז קמתי. הקשתות של האוהל התנועעו בצורה אלימה. בדקתי אם הילדים מכוסים וגיליתי את שני הגדולים ערים. זה היה הדבר שהיטה את הכף.

פרשנו להם שק"ש במושב האחורי של האוטו, השכבנו את גילי מקדימה והתחלנו לפרק את האוהל. רוחות די עזות אבל לפחות לא היה ממש קר ולא ירד גשם. עובדים כמו צוות מיומן, מורידים מוטות, מוציאים יתדות, סופרים שלא יאבדו. מקפלים את הבד, דוחסים לתיק. מעמיסים מזרונים לאוטו. לא מדברים אבל משהו טוב עובר ביננו. אנחנו צוות חזק, עובדים יחד מעולה. אני מרגישה שזה הדבר העיקרי שנשאר לי מכל החוויה המטלטלת הזו. אנשים אופטימים הם קצת דבילים לפעמים... לאחר הפירוק ישנו כולנו באוטו. גדולים מאחורה וגילי מקדימה לרוחבנו. חצי מהזמן ניסיתי להתעלם מזה שנרדמו לי הרגליים. התעוררנו ב8 (!) עם ילדים שמחים וטובי לב. אורי קורא בקול שישן מצויין, גילי מיד מצטרף. מעייני מתאוששת, היא לא באנרגיות האלה על הבוקר. ואנחנו - חבוטים. אין מילה אחרת. כאילו מישהו הרביץ לנו. עייפים ורצוצים.

אז הבנו מה זה רוחות שמגיעות מהאוקיינוס, והבנו מה זה אזהרת מזג כאן. הרפתקאות כבר יגיעו, לא צריך לרוץ לשום כאפה. נצרבה הנקודה. וגם שאנחנו יכולים יחד הכל ויש לנו כל מה שצריך כדי להסתדר תמיד. עוד קמצוץ מוח ואנחנו פיקס.

אז אנחנו ממשיכים צפונה. מאז הלילות יופי, והימים גם. היינו במסלול יפהפה באזור של קלברי. מצוקים מדבריים עם שכבות סלע בכל הגוונים שבין סגול אדום ובעיקר כתום, ובינם מתפתל נהר כחול. ככ יפה. המסלולון היה בערך 3 ק"מ. הילדים לא האמינו - חשבו שאנחנו עובדים עליהם. מה? רק הלכנו וחזרנו לאוטו. ותודה לנפאל על החישול...

עכשיו אנחנו ישנים בשמורה באזור שנקרא Shark bay. שתי לשונות יבשה שבינהן לגונות עמוסות חיים - פרות ים; לוויתנים; דולפינים, צבי ים - מה לא. בבוקר יצאנו מהאוהל והלכנו לים ליד כדי לפגוש ולהאכיל דולפינים שבאים למפרץ בו אנחנו ישנים מדי בוקר. להקה שחיה בטבע כאן. מדהים פשוט. עמדנו במים הרדודים (יחד עם מתנדבים של רשות שמורות הטבע האוסטרלית ועוד כמה טיילנים כמונו) והם פשוט באים ושוחים לידינו, מדי פעם שוחים למעלה על הצד כדי להצליח להתבונן עלינו. איזה מבט של חיה תבונית, פשוט מרגישים את זה.

כזה טבע פה. וככ הרבה חיות יחודיות רק לכאן. ואיזו שמירה על חיות הבר פה, זה לא יאמן. היום פשוט ראינו אמו חוצה את הכביש. מזל שאייל יודע שבשביל דברים כאלה הוא חייב לעצור. הספקתי אפילו לצלם. איזה חיוך טפשי יש לי אחכ...

?אוסטרליה שלום, איך אפשר לעזור בבקשה

ממשיכים צפונה, עוד נעדכן. נקווה שיהיה שם אינטרנט. בינתיים נסענו היום 4 שעות ופגשנו רק מכונית אחת על הכביש. תחנת דלק אחת. היו שלום. תדעו שאהבתי אתכם...

יאללה ביי.