היה ברור שזה יגיע מתישהו

אוטובוס לילה מהויאן לנה טראנג. בתפריט איסוף מרחבי העיר ואז נסיעה של 11 שעות. כבר עד כאן נשמע חגיגה. זמן הגעה משוער לנה-טראנג 6-6:30. עכשיו מה היה בפועל. בפועל - ברבע ל-4 אורו אורות האוטובוס, ובקולות זירוז אסרטיביים הורדנו, שלא לומר, הושלכנו החוצה. הגענו. 4 בבוקר. חושך. רחוב די ריק. יושבים הלומי חוסר שינה ברחוב לא מזמין, ליד הסמטה של הגסטהאוס הסגור. מה קרה פה? לא ברור. כולנו בשוק, אייל ואני קרועים מעייפות ומחייכים אחד לשני. היה ברור שזה יגיע מתישהו הדבר הזה. אנחנו במזרח. לא הכל סגור וברור ומהודק כאן.

ברחוב, שניה אחרי שהושלכנו

אני דופקת על דלתות הגסטהאוס, מתעורר פקיד הקבלה ממיטה מתקפלת מאחורי הדלפק ומסביר שאין חדרים. הכל מלא. לא- גם לא חדר קטן וגם לא קטנטן וגם לא כלום. משאירים שם את מירב הכבודה ויוצאים לשוטט, משפחת הומלסים. מעייני - "אמא, מזל שחם כאן, אחרת הייתי קופאת עכשיו". ילדים שאין דברים כאלה. ובאמת חם ומזיעים בשעה 4 בבוקר. לא יאומן.

?ליד הגסטהאוס הסגור. מה עושים

שוטטנו חיפשנו מלונות אורי ואני, בעוד אייל והקטנים חנו בקרן רחוב. אורי במצב רוח מצויין, מתעקש לסחוב את התיק, מחשב לי בדלפקי קבלה כמה זה הדונג מול הדולר כי אין לי מושג במספרים על הבוקר. הכל סגור, הערנו את כל פקידי הקבלה שיכולנו אבל לאף אחד לא היו חדרים. בטח לא רצו לעבוד. עד שבסוף מלון יוקרה כלשהו הסכים לחוס עלינו תמורת סכום נאה. א-מחייע. הקומה ה-19, מזגן, מקלחת בוהקת, מצעים לבנים על מיטות רכות. סוף טוב הכל טוב. ישנו והתאוששנו.

היה ברור שמשהו כזה יקרה כשצוברים מספיק זמן במזרח. ועברנו את זה בכבוד. לא יודעת איך הילדים לקחו את הכל ככ בפשטות ובחיוביות. זורמים איתנו וסומכים. נהנים ממה שיש. חמסה.

נה טראנג היא עיר חוף במרכז ויאטנם. חופים יפים, איים פה ושם. כנראה משווקת היטב ברוסיה - התיירות כאן ברובה מרוסיה, ויאטנמים פונים אלינו ברוסית שוטפת, תפריטים ברוסית בכל מקום. אפשר אנגלית? אנחנו רק נראים, אנחנו לא דוברים את השפה... כיאה לעיר עם ים לידה רבות מהמסעדות מתהדרות במאכלי ים -בכניסה גיגיות על גבי גיגיות עם פילטר מים שעושה בועות לתוכן. שלל סוגים של צדפות עם החיה שחיה בהן מציצה, סוגי מדוזות קטנות, סרטנים חיים, לובסטרים, שרימפסים מכל מיני סוגים כולל אחד עם זרועות כמו של גמל שלמה, צלופחים, קיפודי ים, כוכבי ים, אצות מעניינות - מה לא. בוחרים שוקלים מכינים ואוכלים. ניסינו יום אחד איזה סרטן מעניין, שרימפסים, אצות שנראות כמו גבעול עם כמו מן כדורי בועות ירוקות (טעים!), ודג. אני אסכם בזה שאין כמו דגים. פשטות זה תמיד מנצח. על הדרך ראיתי שכשאנחנו לא ממש מציעים לילדים לטעום ותכל'ס חסים על כל ביס מהמנה שלנו (כמה ביסים כבר יש בסרטן) - זה הזמן שבו הם הכי רוצים להתנסות ולטעום. זה ולהרעיב אותם עד 8 בערב. אני צריכה לנסות לזכור את שני הדברים האלה. בטוח לא אצליח ליישם בכוונת תחילה...

הסיבה העיקרית מבחינתנו להגיע לאילת, סליחה - לנה טראנג, היא הפארק מים המשוגע שלה. מדובר באי אליו עוברים עם רכבל (מקולקל. במקום מקבלים הסעה במה שגילי קרא לו מטוס סירה) ומגיעים לסוג של דיסני לנד מטורף. טירות וארמונות עם צריחים עגולים מיתמרים והילדים התלהבו. זה כמו בציורים של מעייני. הכל רחב ויפה וצרכני להפליא. המקום הוא מעין ארוחת מקדונלד שהגדילו והוסיפו לה את כל התוספות האפשריות: פארק מים + לונה פארק + גלגל ענק עצום + גן חיות + אקווריום סטייל המצפה התת ימי עם כל מה שאפשר לדמיין + מופע דולפינים + קולנוע 4 מימדי + חוף ים עם ספורט ימי + אזור משחקי וידיאו... באמת משהו מפלצתי. הכל מוקפד ברמה הגבוהה ביותר, ומעייף ברמה המקסימלית האפשרית. הילדים עפו על זה. היה צריך לתחזק את מצב רוחם של הקטנים שגובהם פחות מ-1.3 מ' כי את רוב רובם של המתקנים הם היו צריכים לראות מלמטה, אבל די מהר נמצאה לכולם האופציה המוצלחת והשמחה היתה רבה. מה אומר - אני אוהבת לראות את הילדים שמחים, אבל אני ממש ממש לא אוהבת לבלות במקומות כאלה. כל העודף הזה. זה לאכול עוד ועוד כשאתה כבר מזמן שבע. טוב מה זה משנה - הילדים היו בעננים שלושתם, נפעמו ונהנו, אני עשיתי כמה מגלשות מים וממש ממש נהניתי, היה חם ויאטנם סטייל אבל לפחות היינו רטובים חלק מהזמן. בקיצור יחסית לעצמי במקומות כאלה - די נהניתי. מודה.

בנה טראנג יש כנראה גם צלילות שוות שאליהן יוצאים עם סירה שלוקחת אותך ליום שלם בין האיים בסביבה, וצוללים פעמיים. אבל לא יצא לנו כי כבר הזמנו את ההמשך ולא יכולנו לבטל. לא נורא. האוירה של המקום הזה גם ככה לא ממש מצאה חן בעיני. המשכנו.

כבר סיפרתי על אייל ונושא כלי התחבורה, אז כהוכחה מגיע האירוע הבא - עשינו יומיים של טיול אופנועים עם הילדים. אירוע מגניב לגמרי שקיים פה בויאטנם. קוראים לזה איזי-ריידרים ומדובר בחבר'ה ששוכרים אופנועים, שמים עליהם את כל הציוד שלך ומרכיבים אותך על האופנוע שלהם לטיול. אנחנו עשינו את זה בין נה-טראנג לדאלאת שהיא היכן שאנחנו עכשיו. לאורך היומיים האלה נוסעים במהירות ממוצעת של 50 קמ"ש ולא, אין פקקים. זו המהירות פה. כשממש לוחצים על הגז מגיעים ל60-70. נוסעים באיזי. עוצרים באינספור מקומות - שוק דגים ופירות ים אליו ושומעים הסברים על חיי הדיג, שדה אורז, מטעי קפה, קקאו (ידעתם שתרמיל הקקאו הוא בערך בגדול של מלון?), פלפל שחור, כפר שבתיו על כלונסאות, כפר שבתיו צפים בנהר - כל מיני. שומעים הסברים ולומדים לא מעט על ההוויה הויאטנמית על הדרך, נוף יפה, עצירות מנוחה בערסלים (רעיון מגניב, יש בתי קפה עם ערסלים כל הדרך. המקומיים שנוהגים ומתעייפים, עוצרים, ישנים איזה חצי שעה, ממשיכים. הגיוני) וזה ממש נחמד. מה גם שהדרך מטפסת לגובה וכבר לא חם, המזג מתחלף לנעים ואירופאי וזה כבר עושה אותי נחמדה יותר. ביום הראשון רכבתי עם איזה מוטק'ה מסוג ויאטנמי - לא, לא חבוקה. אין צורך. יש תיקים כמשענת גב נוחה ומלא מרחב ביני לבינו. ממש היה לי זמן לעצמי למחשבות והתבוננות. נהניתי איתי. ביום השני רכבתי עם אייל וזה כבר ממש היה פלילי - זמן זוגי נהדר, שנדרשו לו בסה"כ 3 בייביסיטרים, 3 אופנועים ותשלום מופקע כלשהו. שווה.

יומיים של כאב תחת, ילדים שמחים וזמן לעצמנו. מסכמת כמוצלח.

קוראים לי גילי, בן 4 וחצי ומגניב אש

הנה כמה מהדברים שראינו ועשינו בטיול הזה

יוצא פוסט טיפונת קצר יחסית אז יש לי אפשרות להוסיף כמה קטנות.

להגיע למקום חדש וככ שונה מהמוכר פותח את העיניים ואת התודעה. פתאום אתה נהיה כמו ילד שמגלה דברים חדשים ורואה את העולם פעם ראשונה. או כמעט ככה. כי המוכר הוא הברור מאליו הוא הופך אותנו לפחות עירניים, ופתאום כששום דבר כבר לא נראה ברור מאליו אז המון דברים מפתיעים ומשעשעים.

למשל זה -

טעות שלנו. הזמנו פיצה עם התוספות הללו. לא אמרנו שצריך גם רוטב עגבניות ומוצרלה

ולמשל לגלות שכלות לובשות שמלה צהובה או אדומה - כי אלו צבעים של מזל.

ושמכאן זה נראה ממש הגיוני שמשפחות שלמות הולכות בבגדים תואמים. רצוי עם פירות העונה. מהמם וקורע מצחוק בו זמנית.

מדמיינת את חמישתנו בחליפות מישמיש (ברור) הולכים לאכול גלידה בונילייה באבן גבירול. בכייף שלנו...

ושנשים עושות פה הכל בדיוק כמו גברים, אולי אפילו יותר. שותלות וקוצרות, בונות טרסות אורז, מרימות שקי מלט, עובדות בבניין, מנהלות מסעדות ביד רמה, עושות על האש בשרפרפייה ברחוב, נוהגות בטוסטוס עם 3 ילדים, מדריכות טיולים בהרים, מה לא? זה רגיל כאן. לעין שלנו זה נראה מפתיע כל פעם מחדש. הן לקחו על עצמן את כל זה. מעניין אם הגברים כאן אימצו גם הם כמה מהדברים שאצלנו מקושרים סטריאוטיפית לנשים. נראה לי שאני יודעת את התשובה, אבל מצד שני - שום דבר לא בטוח...

אני ממש מתלבטת אם להתאמץ ולהוסיף לבלוג הזה גם קטגוריה עם פרטים תכלסיים - מקומות, מסלולים, המלצות ודיס המלצות. אם יש מי מהמשקיענים שקראו עד כאן וידו הורמה עכשיו - שימו איזה תגובה או שלחו לי הודעה, אולי באמת אשים איזה קובץ. בקרוב יהיו כאן סקשן מתכונים מהדרך, גלריית תמונות לאנלפביתים שביננו ולסבתות שממש ישמחו לעוד תמונות, ואולי אפילו הילדים יכתבו קצת בחלק משלהם. עובדת על הכל. אולי אם אכתוב את זה פה שחור על גבי לבן זה גם יתן לי דרייב לסיים את כל הקצוות האלה סופסוף...

זהו לבינתיים. יש לנו עוד כשבועיים במדינה המופלאה הזו. נעדכן בהמשך.

ביי